אִמָּא׳לֶה: 19 אמניות נכנסות למתח שבין חיבוק לחרדה

תרבות בתל אביב | אמנות | מגזין ישראלינג

מה קורה לאימהוּת הישראלית כשהחיבוק פוגש את החרדה? התערוכה הקבוצתית ״אִמָּא׳לֶה״ מציגה 19 אמניות ישראליות שמביאות אל הגלריה ביפו מבט מורכב על החיים כאמהות בישראל – בין רכות להגנה, בין אהבה לפחד, בין הרצון להחזיק את הילדים קרוב לבין מציאות שמכריחה לשחרר.

אימהוּת שלא נשארת בתוך המסגרת

״אִמָּא׳לֶה״ מבקשת לעצור לרגע בתוך תקופה ארוכה של אי־ודאות ועומס רגשי, ולהתבונן מחדש במה שמחזיק אותנו כאמהות. התערוכה עוסקת באימהוּת, אבל לא רק בה: היא נוגעת גם בזהות, בכוח, בפגיעוּת ובאפשרות להמשיך ליצור בתוך מציאות שלא ממש מאפשרת לעצור.

באמצעות צילום, ציור, פיסול, טקסטיל, רקמה וזכוכית, מציעות האמניות מבטים שונים על החיים בתוך המתח הישראלי – בין מנוחה לפעולה, בין יציבות לחופש ובין הרכות המגוננת לבין עולם חיצוני קשוח ובלתי נשלט.

מהרחם ועד הילד־חייל

אחת העבודות המרכזיות בתערוכה היא ״רחם״ של דליה מטמון, מיצב המשלב רשת הסוואה צבאית אמיתית – של בנה מתקופת שירותו הצבאי – עם דימוי של רחם המגן על העובר. החיבור בין שני החומרים יוצר תמונה חזקה של אימהוּת שמנסה להגן גם כשהיא יודעת שאין לה שליטה מלאה.

נועה היימן מציגה את יציקת הברונזה ״אם עבריה״, שנוצרה כבר ב־2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, בזמן שהאמנית הייתה בהריון עם בנה הבכור.

שני שמש מציגה סדרת פסלים העוסקת בדמותו של ״הילד־החייל״ ועוקבת אחר המעבר מתמימות הילדות אל שערי הצבא – מסלול שמקבל בישראל משמעות טעונה במיוחד.

ביצירה ״האיל לא הגיע״ רונית קרת יוצרת בהשראת אם ובתה שאיבדה את בן זוגה במלחמת לבנון השנייה, ובמחווה לסיפור עקדת יצחק.

כשסוכריות צבעוניות הופכות לקליעים

גם בעלת הגלריה, האמנית יערה קליין־ימין, משתתפת בתערוכה. במיצב ״ת״ס תס״ח״ היא משלבת זכוכית ומתכת ובונה מערך של 96 כדורי רובה עשויי זכוכית, שלכל אחד מהם מחובר קליע. הכדורים מסודרים כמו מסדר צבאי על משטח המדמה דיסקית.

מרחוק הם יכולים להיראות כמעט כמו סוכריות צבעוניות, יפות ותמימות. רק מקרוב מתברר מה הם מייצגים – והפער הזה הופך את העבודה לחדה במיוחד: בין חיים למוות, בין ילדות למלחמה ובין ההגנה שהורים רוצים להעניק לילדיהם לבין המציאות שאליה הם נולדים.

27 שנים של אימהוּת בתוך עבודה אחת

עבור קליין־ימין, התערוכה היא גם נקודה אישית מאוד. היא מספרת שהרעיון ליצירה שלה בער בה במשך שלוש שנים, אבל למעשה נמצא בתוכה כבר יותר מ־27 שנים – מאז בדיקת האולטרסאונד שבה גילתה שהיא מצפה לבן בכור.

שניים מילדיה נולדו בארצות הברית וחלק גדול מילדותם עבר שם. כאשר בנה הבכור הגיע לכיתה י', המשפחה החליטה לחזור לישראל מתוך ידיעה שיום אחד ילדיה יהיו חיילים. לדבריה, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר היא החלה לעבוד על היצירה המוצגת בתערוכה – ובמהלך השנים הצטרפה למציאות המשפחתית גם בת לוחמת בצה״ל.

19 נשים, 19 נקודות מבט

העבודות בתערוכה מציעות יחד פסיפס של אימהוּת ישראלית – יחסי אם וילד, זהות, גוף וזיכרון – דרך מגוון רחב של טכניקות וחומרים.

משתתפות בתערוכה 19 אמניות: אוסי פרי־חדש, דגנית ארטמן, שני שמש, דנה כץ, מרב כהן, דבי אשרת, רונית לובצקי, ראלי סמית, חני לפידות, אנייס אנקרי, רונית קרת, כנרת אריאל, נעמה זאבי־ריבלין, נועה היימן, דליה מטמון, יערה רוזנסקי, יעל ארגוב, אנה קייסר ויערה קליין־ימין.

גלריה שהפכה לבמה לנשים יוצרות

Yaara Open Studio הוקמה על ידי יערה קליין־ימין, אמנית, יזמית ומעצבת תכשיטי זכוכית. הגלריה ביפו משלבת סטודיו לייצור חרוזי זכוכית עם חלל לתערוכות מתחלפות, אירועי תוכן ותרבות.

קליין־ימין יזמה לאורך השנים פרויקטים ותערוכות שמעניקים במה לסיפוריהן של נשים, ובהם ״הכניסיני״, תערוכת הוקרה לאמהות אומנה. ״אִמָּא׳לֶה״ ממשיכה את הכיוון הזה ומציבה את קולותיהן של נשים ישראליות במרכז השיח האמנותי.

מה צריך לדעת?

״אִמָּא׳לֶה״ לא מנסה להציג תמונה אחת של אימהוּת ישראלית. להפך: היא מציבה זו לצד זו אהבה ופחד, הגנה ואובדן, כוח ופגיעוּת – ומאפשרת לכל אחת מהאמניות להוסיף עוד שכבה לסיפור של אמהות בתוך מציאות שאי אפשר באמת לשלוט בה.