כמו צ'יינה טאון: תגלית קולינרית מפתיעה מתחת לפני השטח אצלנו בתל אביב

<

קולינריה | תל אביב | מגזין ישראלינג

יצאתי מירושלים בבוקר יום רביעי כשכל קבוצות הוואטסאפ געשו. הפגנות, חסימות כבישים, עומסים בדרך לתל אביב, וכל הסימנים שהיו אמורים לגרום לי להישאר בבית. אפילו טלו, חברתי למסע, שאלה אם לא כדאי לדחות לפעם אחרת. אבל משהו בבטן אמר לי שהפעם מחכה לנו חוויה אחרת. לא עוד מסעדה, לא עוד טעימה אקראית, אלא מסע אמיתי אל תוך עולם שרוב הישראלים חולפים לידו מבלי לעצור. וכמה טוב שהקשבתי לאינסטינקט.

כשהגענו לנווה שאנן הרגשתי כאילו מישהו לחץ על כפתור מעבר בין מדינות. תל אביב נשארה מאחור, והרחובות קיבלו צבעים, ריחות ושפות אחרות לגמרי. כאן כבר לא שומעים רק עברית. כאן יש נפאלית, פיליפינית, סינית, תאילנדית ושפות נוספות שמתערבבות זו בזו ויוצרות פס קול ייחודי שאין בשום מקום אחר בארץ.

האנשים שמכירים כל טעם וכל סיפור

בנקודת המפגש חיכו לנו גיל גוטקין ונועה עינת. אם אתם חובבי אוכל, כנראה שכבר נתקלתם בשם של גיל. במשך שנים הוא היה מעורכי האוכל הבולטים בישראל, והיום הוא ממשיך לחקור, לבשל, לטעום ולחפש את חומרי הגלם הכי מעניינים שאפשר למצוא. אבל מה שהפתיע אותי באמת הוא עומק הידע שלו. גיל לא רק יודע מה מגישים בכל מקום, הוא מכיר את ההיסטוריה, את התרבות ואת הדרך שבה המנה נולדה. בכל תחנה הוא שלף סיפור חדש, הסביר על רוטב שלא הכרתי, ועל ממרח שהוא בכלל מנסה להכין בבית בעצמו. לצידו עמדה נועה עינת, קונדיטורית מוכשרת ואשת אוכל בכל רמ"ח איבריה. נועה היא מסוג האנשים שיודעים לדאוג שהכל יתקתק: מהטעימות ועד האווירה. היא גם זאת שהפתיעה אותנו שוב ושוב עם חטיפים, ממתקים ומשקאות מיוחדים שהביאה במיוחד עבור הקבוצה.

נווה שאנן שלא הכרתם

בואו נודה באמת. כשאומרים לרוב הישראלים "נווה שאנן", רבים מיד חושבים על התחנה המרכזית ועל אזור שלא תמיד זוכה ליחסי ציבור חיוביים. אבל הסיור הזה הראה לי תמונה אחרת לחלוטין.

מאחורי החזות המחוספסת מסתתרת שכונה שמזמן הפכה למרכז תרבותי וקולינרי מרתק. לאורך הרחובות הקטנים פועלות מסעדות משפחתיות וחנויות מזון אקזוטיות שמגישות אוכל אותנטי בדיוק כמו במדינות המוצא. לרגעים הרגשתי כאילו אני מטיילת בשוק קטן בבנגקוק, עוברת לרחוב צדדי במנילה ואז קופצת לאזור נפאלי בקצה העולם. כל פינה גילתה סיפור חדש.

התחנה הראשונה: באו באנז והביס שפתח את התיאבון

התחנה הראשונה שלנו הייתה מסעדת באו באנז ברחוב נווה שאנן. כבר בכניסה היה ברור שלא מדובר בעוד מסעדה אסייתית שנפתחה כדי לרכב על טרנד. במקום הקטן הריחות מילאו את האוויר והשולחן שחיכה לנו היה עמוס במנות שהגיעו בזו אחר זו. התחלנו עם כרוב מוקפץ בש כ"כ לוהטת לכמה שניות בלבד, מנה של מורנינג גלורי (תרד מים בשום ורוטב אסייתי), אטריות בטטה עם נבטים, כיסונים עם עוף או ירקו. מנות שמרבית המשתתפים מעולם לא פגשו קודם לכן. מה שהרשים אותי במיוחד היה הטעמים הסינים האהובים. שום דבר לא היה מוגזם.

אז מה זה בעצם תרד ים?

אחת ההפתעות הראשונות בסיור הייתה מורנינג גלורי, טעימה של תרד ים. למרות השם, לא מדובר בתרד שאנחנו מכירים מהמטבח הישראלי. זהו ירק הגדל באזורים חופיים ומלוחים, בעל טעם עדין ומרקם מעט פריך. במטבחים רבים במזרח אסיה הוא נחשב לחומר גלם פופולרי בזכות היכולת שלו לספוג טעמים ועדיין לשמור על רעננות. בגרסה שטעמנו הוא הוקפץ במהירות עם רטבים אסייתיים והוסיף למנה ניחוח ימי עדין ומפתיע. אחד מאותם חומרי גלם שלא הייתם קונים לבד, אבל אחרי טעימה אחת מתחילים להבין למה כל כך אוהבים אותו.

העגלה של נועה והמשקאות שלא תמצאו בסופר

אם יש דבר אחד שהפך את הסיור לבלתי צפוי, אלה ההפתעות של נועה. מדי פעם שלפה מגוון חטיפים מסתוריים שולנו טעמנו, או עוד משקאות מוזרים מפחית. בכל פעם יחכו לכם חטיפים אחרים ומשקאות אחרים לפי המלאי באותו היום. במקום להסתפק בטעימות מהמסעדות, קיבלנו שיעור מרתק על תרבות הצריכה והנשנושים של המזרח הרחוק.

חנות דרגון: גן עדן לחובבי אוכל

אחרי שהתחממנו, המשכנו אל אחת התחנות המפורסמות בשכונה, חנות דרגון. עבור רוב האנשים זו אולי רק חנות מכולת גדולה, אבל עבור גיל מדובר במקדש של ממש. היה משעשע לראות איך בעלי המקום מעדכנים אותו על מוצרים חדשים כאילו מדובר בכתב אוכל שמגיע לסקר השקת מסעדת יוקרה. גיל עבר בין המדפים, בחן רטבים, תבלינים, ממרחים וחטיפים, והסביר לנו אילו מוצרים שווים במיוחד ואיך משתמשים בהם בבית.

מה שהדהים אותי היה להבין כמה מוצרים מיוחדים זמינים כאן במרחק שעה נסיעה מירושלים, וכמה מעט אנחנו מכירים אותם. זו הייתה תזכורת נהדרת לכך שאוכל הוא הרבה יותר מארוחה, הוא חלון לתרבות שלמה.

גורקה קיטשן והמפגש הראשון שלי עם מומו אמיתי

מהמסעדה הזו הגיעה מנה של מומו היישר אלינו החוצה. גורקה קיטשן היא מסעדה נפאלית קטנה ממוקמת ברחוב צדדי בנווה שאנן, ומבחוץ אפשר בקלות לפספס אותה. אבל גיל ונועה מתעקשים לעצור כאן בכל סיור. המומו הוא בעצם כיסונים דמויי גיוזה, אלא שהם מטוגנים, מה שהופך אותם קריספיים ונשנושיים במיוחד. בעוד גיל מסביר על סוגי הרטבים ומזהיר אותנו מפני החריף, כולנו הושטנו יד למנה החמה והפריכה. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה במסעדה נפאלית אמיתית, והסקרנות הייתה בשיאה.

מה זה בעצם מומו?

המומו הוא אולי המאכל הלאומי הלא רשמי של נפאל. מדובר בכיסון בצק עדין שמזכיר במראה שלו שילוב בין דים סאם סיני לקרפלך יהודי, אבל עם אופי משלו. את המומו ממלאים בדרך כלל בבשר, עוף, ירקות או גבינות, ומגישים מאודה או מטוגן לצד רטבים חריפים ועשירים. בגורקה קיטשן קיבלנו גרסה מטוגנת שהייתה פשוט ממכרת, גם בגרסה הצמחונית. הבצק היה דק, המילוי עסיסי והקראנץ' החיצוני גרם לכל ביס להיות טוב יותר מקודמו. לא היה אדם שלא שלח יד לעוד אחד.

התחנה המרכזית: הרבה יותר ממה שחשבתי

אני מודה. במשך שנים התחנה המרכזית בתל אביב הייתה עבורי מקום שעוברים דרכו בדרך ליעד אחר. לא מקום שנכנסים אליו מתוך בחירה. אבל הסיור הזה שינה לי לחלוטין את התפיסה. בתוך המבוך העצום של התחנה מסתתרות קהילות שלמות. חנויות מזון, מסעדות משפחתיות, מאפיות קטנות ודוכנים שלא היו מביישים רחובות אוכל במנילה, קטמנדו או בנגקוק. לפתע התחנה המרכזית הפסיקה להיות רק תחנת מעבר והפכה לחגיגה קולינרית שלמה.

גיל סיפר לנו איך האזור הפך במשך השנים לבית עבור קהילות מהמזרח הרחוק, ואיך יחד איתן הגיעו גם הטעמים, המוצרים והמסורות הקולינריות שלהן. לפתע הכל התחבר, השלטים, החנויות, הריחות והאנשים.

מסתבר שבתוך התחנה המרכזית מתקיים סופר עצום למוצרים מהמזרח. המדפין גדושים בנודלס, רטבים, עלים, ירקות, קפואים ומה לא. הולכים כאן בשקט לאיבוד וקשה להבין מהם המוצרים – לכן גיל כאן מסביר על כל מוצר, איך מבשלים, עד כמה הוא חריף ומה אפשר לשדרג איתו במטבח הביתי.

מומלץ לחגוג כאן על קניות כי יש למשתתפי הסיור גם 12% הנחה בכל המתחם. איזה כיף.

אל מאנו: הסיום המושלם למסע

מסעדת אל מאנו משלבת השפעות וייטנאמיות ופיליפיניות, וכבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר במקום שמבשל מהלב. כאן כבר היינו שבעים למדי, או לפחות כך חשבנו. אבל אז החלו להגיע המנות. המנה שהכי הרשימה אותי הייתה כנפי העוף המטוגנות. על פניו נשמע פשוט, אבל הביצוע היה גאוני. אנשי המטבח פירקו את רוב הבשר מהעצם, השאירו חלק ממנה גלוי וטיגנו הכל עד לקבלת פריכות מושלמת. התוצאה הייתה גם טעימה וגם נוחה לאכילה, מסוג המנות שגורמות לכולם לשאול איך לא חשבו על זה קודם. עוד אכלנו ספרינג רול עשוי דף אורז, שטומן בתוכו לא פחות מאגרול עם ירקות. מוזר נכון? גאוני. זה היה סיום מושלם ליום שהתחיל בפקקים ובחששות והסתיים בתחושה של גילוי. גיל ונועה לא רק לקחו אותנו לסיור אוכל. הם פתחו לנו דלת לעולם שלם שרובנו חולפים לידו מבלי להכיר אותו באמת.

האם הסיור שווה את המחיר?

זו כנראה השאלה שכל מי שקורא את הכתבה שואל את עצמו. 330 שקלים לאדם הם לא סכום קטן, במיוחד בתקופה שבה כל בילוי משפחתי הופך לחשבון רציני. אבל אחרי כמעט שלוש שעות  של טעימות, סיפורים, היכרות עם תרבויות חדשות ומפגש עם מקומות שלא הייתי מגיעה אליהם לבד – מבחינתי התשובה ברורה. הסיור הזה הוא הרבה יותר מארוחת צהריים. הוא שיעור בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, בהגירה ובתרבות אוכל. בכל פינה למדנו משהו חדש. ובעיקר, קיבלנו הזדמנות נדירה לראות את תל אביב מזווית אחרת לגמרי. בניגוד לסיורי אוכל רבים שמתמקדים רק בטעימות, כאן כל מנה מגיעה עם סיפור. כל מסעדה היא חלק מפאזל גדול יותר. גיל ונועה מצליחים לקחת שכונה שרבים עוברים לידה בחשש ולהפוך אותה למקום מסקרן, צבעוני ומעורר תיאבון.

אז למי הסיור הזה מתאים?

אם אתם אוהבים אוכל, זו תשובה קלה. אם אתם אוהבים טעמים חדשים – זה נפלא. אבל גם אם אתם אוהבים לטייל, להכיר אנשים חדשים, ללמוד על תרבויות או פשוט מחפשים בילוי שונה מהרגיל – הסיור הזה יכול להתאים לכם. לא צריך להיות מומחה לאוכל אסייתי. לא צריך לדעת להבדיל בין רוטב דגים לרוטב צדפות. מספיק להגיע עם ראש פתוח, סקרנות ותיאבון. את כל השאר גיל ונועה כבר ידאגו לעשות. אני ממליצה במיוחד להגיע רעבים. בפועל מדובר בארוחה מכובדת שממשיכה להפתיע לאורך כל הדרך.