הסיור שהפך את נווה שאנן לעולם אחר בין מומו לחטיף שרימפס

קולינריה | תל אביב | מגזין ישראלינג

יצאתי מירושלים בבוקר יום רביעי כשכל קבוצות הוואטסאפ געשו. הפגנות, חסימות כבישים, עומסים בדרך לתל אביב, וכל הסימנים שהיו אמורים לגרום לי להישאר בבית. אפילו טלו, חברתי למסע, שאלה אם לא כדאי לדחות לפעם אחרת. אבל משהו בבטן אמר לי שהפעם מחכה לנו חוויה אחרת. לא עוד מסעדה, לא עוד טעימה אקראית, אלא מסע אמיתי אל תוך עולם שרוב הישראלים חולפים לידו מבלי לעצור. וכמה טוב שהקשבתי לאינסטינקט.

כשהגענו לנווה שאנן הרגשתי כאילו מישהו לחץ על כפתור מעבר בין מדינות. תל אביב נשארה מאחור, והרחובות קיבלו צבעים, ריחות ושפות אחרות לגמרי. כאן כבר לא שומעים רק עברית. כאן יש נפאלית, פיליפינית, סינית, תאילנדית ושפות נוספות שמתערבבות זו בזו ויוצרות פס קול ייחודי שאין בשום מקום אחר בארץ.

האנשים שמכירים כל טעם וכל סיפור

בנקודת המפגש חיכו לנו גיל גוטקין ונועה עינת. אם אתם חובבי אוכל, כנראה שכבר נתקלתם בשם של גיל. במשך שנים הוא היה מעורכי האוכל הבולטים בישראל, והיום הוא ממשיך לחקור, לבשל, לטעום ולחפש את חומרי הגלם הכי מעניינים שאפשר למצוא. אבל מה שהפתיע אותי באמת הוא עומק הידע שלו. גיל לא רק יודע מה מגישים בכל מקום, הוא מכיר את ההיסטוריה, את התרבות ואת הדרך שבה המנה נולדה. בכל תחנה הוא שלף סיפור חדש, הסביר על תבלין שלא הכרתי, ועל ממרח שהוא בכלל מנסה להכין בבית בעצמו. לצידו עמדה נועה עינת, קונדיטורית מוכשרת ואשת אוכל בכל רמ"ח איבריה. נועה היא מסוג האנשים שיודעים לדאוג שהכל יתקתק: מהטעימות ועד האווירה. היא גם זאת שהפתיעה אותנו שוב ושוב עם חטיפים, ממתקים ומשקאות מיוחדים שהביאה במיוחד עבור הקבוצה.

נווה שאנן שלא הכרתם

בואו נודה באמת. כשאומרים לרוב הישראלים "נווה שאנן", רבים מיד חושבים על התחנה המרכזית ועל אזור שלא תמיד זוכה ליחסי ציבור חיוביים. אבל הסיור הזה הראה לי תמונה אחרת לחלוטין.

מאחורי החזות המחוספסת מסתתרת שכונה שמזמן הפכה למרכז תרבותי וקולינרי מרתק. לאורך הרחובות הקטנים פועלות מסעדות משפחתיות, חנויות מזון אקזוטיות ומאפיות שמגישות אוכל אותנטי בדיוק כמו במדינות המוצא. לרגעים הרגשתי כאילו אני מטיילת בשוק קטן בבנגקוק, עוברת לרחוב צדדי במנילה ואז קופצת לאזור נפאלי בקצה העולם. כל פינה גילתה סיפור חדש.

התחנה הראשונה: באו באנז והביס שפתח את התיאבון

התחנה הראשונה שלנו הייתה מסעדת באו באנז ברחוב נווה שאנן. כבר בכניסה היה ברור שלא מדובר בעוד מסעדה אסייתית שנפתחה כדי לרכב על טרנד. המקום היה מלא בסועדים, הריחות מילאו את האוויר והשולחן העגול שחיכה לנו היה עמוס במנות שהגיעו בזו אחר זו. התחלנו עם כרוב מוקפץ, ירקות טריים, אטריות בטטה ומנות שמרבית המשתתפים מעולם לא פגשו קודם לכן. מה שהרשים אותי במיוחד היה הדיוק בטעמים. שום דבר לא היה מוגזם. כל מנה הרגישה כאילו מישהו הקדיש לה מחשבה אמיתית.

אז מה זה בעצם תרד ים?

אחת ההפתעות הראשונות בסיור הייתה טעימה של תרד ים. למרות השם, לא מדובר בתרד שאנחנו מכירים מהמטבח הישראלי. זהו ירק הגדל באזורים חופיים ומלוחים, בעל טעם עדין ומרקם מעט פריך. במטבחים רבים במזרח אסיה הוא נחשב לחומר גלם פופולרי בזכות היכולת שלו לספוג טעמים ועדיין לשמור על רעננות. בגרסה שטעמנו הוא הוקפץ במהירות עם רטבים אסייתיים והוסיף למנה ניחוח ימי עדין ומפתיע. אחד מאותם חומרי גלם שלא הייתם קונים לבד, אבל אחרי טעימה אחת מתחילים להבין למה כל כך אוהבים אותו.

העגלה של נועה והחטיפים שלא תמצאו בסופר

אם יש דבר אחד שהפך את הסיור לבלתי צפוי, זו עגלת ההפתעות של נועה. בכל כמה דקות היא שלפה עוד שקית צבעונית, עוד חטיף מסתורי או עוד משקה מוגז שלא ראיתי מימי. במקום להסתפק בטעימות מהמסעדות, קיבלנו שיעור מרתק על תרבות הצריכה והנשנושים של המזרח הרחוק. חלק מהמוצרים הגיעו מהפיליפינים, אחרים מתאילנד, סין, יפן או קוריאה, ולכל אחד מהם היה סיפור משלו.

החטיף שהפתיע את כולנו: קריספי שרימפס

מבין כל החטיפים שטעמנו, היה אחד שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו – חטיף שרימפס אסייתי פריך במיוחד. במבט ראשון הוא נראה כמו חטיף ילדים תמים, אבל כבר בביס הראשון הגיע גל של טעמים מלוחים, ימיים ומעט מתקתקים. חטיפי שרימפס נפוצים מאוד במדינות רבות במזרח אסיה ונחשבים לחטיף רחוב קלאסי. הם מיוצרים בדרך כלל מתערובת של עמילנים ותמצית שרימפס מיובשת, ולאחר טיגון או אפייה מקבלים מרקם אוורירי ומתפצפץ. חלק מהמשתתפים הרימו גבה בתחילה, אבל מהר מאוד חזרו לקחת עוד אחד.

חנות דרגון: גן עדן לחובבי אוכל

אחרי שהתחממנו, המשכנו אל אחת התחנות המפורסמות בשכונה – חנות דרגון. עבור רוב האנשים זו אולי רק חנות מכולת גדולה, אבל עבור גיל מדובר במקדש של ממש. היה משעשע לראות איך בעלי המקום מעדכנים אותו על מוצרים חדשים כאילו מדובר בכתב אוכל שמגיע לסקר השקת מסעדת יוקרה. גיל עבר בין המדפים, בחן רטבים, תבלינים, ממרחים וחטיפים, והסביר לנו אילו מוצרים שווים במיוחד ואיך משתמשים בהם בבית.

מה שהדהים אותי היה להבין כמה מוצרים מיוחדים זמינים כאן במרחק שעה נסיעה מירושלים, וכמה מעט אנחנו מכירים אותם. זו הייתה תזכורת נהדרת לכך שאוכל הוא הרבה יותר מארוחה – הוא חלון לתרבות שלמה.

גורקה קיטשן והמפגש הראשון שלי עם מומו אמיתי

אם יש תחנה אחת שהצליחה לגרום לכל הקבוצה להשתתק לכמה דקות, זו הייתה גורקה קיטשן. המסעדה הנפאלית הקטנה ממוקמת ברחוב צדדי בנווה שאנן, ומבחוץ אפשר בקלות לפספס אותה. אבל ברגע שנכנסים מבינים למה גיל ונועה מתעקשים לעצור כאן בכל סיור. המנות יוצאות מהמטבח בקצב מסחרר, והריחות של ג'ינג'ר, שום ותבלינים נפאליים ממלאים את החלל. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה במסעדה נפאלית אמיתית, והסקרנות הייתה בשיאה.

מה זה בעצם מומו?

המומו הוא אולי המאכל הלאומי הלא רשמי של נפאל. מדובר בכיסון בצק עדין שמזכיר במראה שלו שילוב בין דים סאם סיני לקרפלך יהודי, אבל עם אופי משלו. את המומו ממלאים בדרך כלל בבשר, עוף, ירקות או גבינות, ומגישים מאודה או מטוגן לצד רטבים חריפים ועשירים. בגורקה קיטשן קיבלנו גרסה מטוגנת שהייתה פשוט ממכרת. הבצק היה דק, המילוי עסיסי והקראנץ' החיצוני גרם לכל ביס להיות טוב יותר מקודמו. לא היה אדם סביב השולחן שלא שלח יד לעוד אחד.

התחנה המרכזית: הרבה יותר ממה שחשבתי

אני מודה. במשך שנים התחנה המרכזית בתל אביב הייתה עבורי מקום שעוברים דרכו בדרך ליעד אחר. לא מקום שנכנסים אליו מתוך בחירה. אבל הסיור הזה שינה לי לחלוטין את התפיסה. בתוך המבוך העצום של התחנה מסתתרות קהילות שלמות. חנויות מזון, מסעדות משפחתיות, מאפיות קטנות ודוכנים שלא היו מביישים רחובות אוכל במנילה, קטמנדו או בנגקוק. לפתע התחנה המרכזית הפסיקה להיות רק תחנת מעבר והפכה למפה קולינרית שלמה.

גיל סיפר לנו איך האזור הפך במשך השנים לבית עבור קהילות מהפיליפינים, נפאל, סין ומדינות נוספות, ואיך יחד איתן הגיעו גם הטעמים, המוצרים והמסורות הקולינריות שלהן. לפתע הכל התחבר – השלטים, החנויות, הריחות והאנשים.

המטבח הפיליפיני שהפתיע אותי בענק

אחת התחנות המסקרנות ביותר הייתה מקאטי קבלן, מסעדה וחנות פיליפינית שפועלת בתוך התחנה המרכזית. אם לא הייתי מגיעה עם גיל ונועה, אין סיכוי שהייתי מגלה את המקום הזה לבד. כאן כבר הרגשנו שאנחנו ממש מטיילים בחו"ל. סביבנו ישבו משפחות פיליפיניות, השפה שהתנגנה ברקע לא הייתה מוכרת, ועל המדפים ניצבו מוצרים שלא ראיתי מעולם. זה בדיוק הקסם של הסיור – לא רק לאכול, אלא גם להרגיש לרגע אורחים בתרבות אחרת. ואז הגיעה התחנה האחרונה של היום – זו שבדיעבד הפכה גם לאחת הזכורות ביותר.

אל מאנו: הסיום המושלם למסע

מסעדת אל מאנו משלבת השפעות וייטנאמיות ופיליפיניות, וכבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר במקום שמבשל מהלב. כאן כבר היינו שבעים למדי, או לפחות כך חשבנו. אבל אז החלו להגיע המנות.המנה שהכי הרשימה אותי הייתה כנפי העוף המטוגנות. על פניו נשמע פשוט, אבל הביצוע היה גאוני. אנשי המטבח פירקו את רוב הבשר מהעצם, השאירו חלק ממנה גלוי וטיגנו הכל עד לקבלת פריכות מושלמת. התוצאה הייתה גם טעימה וגם נוחה לאכילה, מסוג המנות שגורמות לכולם לשאול איך לא חשבו על זה קודם. זה היה סיום מושלם ליום שהתחיל בפקקים ובחששות והסתיים בתחושה של גילוי. גיל ונועה לא רק לקחו אותנו לסיור אוכל. הם פתחו לנו דלת לעולם שלם שרובנו חולפים לידו מבלי להכיר אותו באמת.

האם הסיור שווה את המחיר?

זו כנראה השאלה שכל מי שקורא את הכתבה שואל את עצמו. 330 שקלים לאדם הם לא סכום קטן, במיוחד בתקופה שבה כל בילוי משפחתי הופך לחשבון רציני. אבל אחרי ארבע שעות של טעימות, סיפורים, היכרות עם תרבויות חדשות ומפגש עם מקומות שלא הייתי מגיעה אליהם לבד – מבחינתי התשובה ברורה. הסיור הזה הוא הרבה יותר מארוחת צהריים. הוא שיעור בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, בהגירה ובתרבות אוכל. בכל פינה למדנו משהו חדש. בכל תחנה חיכתה הפתעה אחרת. ובעיקר, קיבלנו הזדמנות נדירה לראות את תל אביב מזווית אחרת לגמרי. בניגוד לסיורי אוכל רבים שמתמקדים רק בטעימות, כאן כל מנה מגיעה עם סיפור. כל מסעדה היא חלק מפאזל גדול יותר. גיל ונועה מצליחים לקחת שכונה שרבים עוברים לידה בחשש ולהפוך אותה למקום מסקרן, צבעוני ומעורר תיאבון.

נווה שאנן של 2026: שיעור בסובלנות דרך הצלחת

אחד הדברים שלקחתי איתי הביתה מהסיור הוא ההבנה עד כמה אוכל הוא גשר בין אנשים. ברחובות נווה שאנן חיים זה לצד זה מהגרי עבודה, עובדים זרים, מבקשי מקלט וישראלים מכל קצוות החברה. לעיתים אנחנו שומעים עליהם רק דרך כותרות חדשותיות, אבל כאן פגשנו אותם דרך האוכל שהם מבשלים והטעמים שהם מביאים איתם מהבית. בכל ביס היה אפשר להרגיש את הדרך הארוכה שעשו האנשים שהביאו לכאן את המטבחים שלהם. כל כיסון, כל רוטב וכל משקה מספרים סיפור של געגוע, של מסורת ושל רצון לשמר תרבות גם הרחק מהמדינה שבה נולדו. זה אולי נשמע פילוסופי עבור סיור אוכל, אבל זו בדיוק הסיבה שהוא נשאר איתי גם ימים אחרי שחזרתי לירושלים.

אז למי הסיור הזה מתאים?

אם אתם אוהבים אוכל, זו תשובה קלה. אבל גם אם אתם אוהבים לטייל, להכיר אנשים חדשים, ללמוד על תרבויות או פשוט מחפשים בילוי שונה מהרגיל – הסיור הזה יכול להתאים לכם. לא צריך להיות מומחה לאוכל אסייתי. לא צריך לדעת להבדיל בין רוטב דגים לרוטב צדפות. מספיק להגיע עם ראש פתוח, סקרנות ותיאבון. את כל השאר גיל ונועה כבר ידאגו לעשות. אני ממליצה במיוחד להגיע רעבים. מאוד רעבים. הטעימות אולי מוגדרות כ"טעימות", אבל בפועל מדובר בארוחה מכובדת שממשיכה להפתיע לאורך כל הדרך.

כשחזרתי לירושלים בערב, הפקקים כבר היו מאחוריי, אבל התמונות, הטעמים והאנשים של נווה שאנן נשארו איתי. יש סיורים שבהם מסמנים וי על עוד מקום, ויש סיורים שמצליחים לשנות את הדרך שבה מסתכלים על עיר שלמה. הסיור של גיל גוטקין ונועה עינת שייך ללא ספק לסוג השני. בפעם הבאה שמישהו יאמר לי "מה כבר יש לראות בנווה שאנן?", אני כבר אדע בדיוק מה לענות. ואולי זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לסיור אוכל: הוא לא רק משביע את הבטן, הוא פותח את הראש.