מהכרזות של היישוב אל הרחובות של היום: ״ארץ יושביה״ מגיעה לתל אביב

תרבות תל אביב | תערוכות בתל אביב | אמנות ישראלית | מגזין ישראלינג

יש תערוכות שמציגות אמנות, ויש תערוכות שמבקשות מאיתנו לעצור ולהסתכל מחדש על הסיפור שמאחורי הדימויים. ״ארץ יושביה״, שתיפתח בסוף ספטמבר בבית חנה ברודצקי בתל אביב, עושה בדיוק את זה באמצעות מדיום שהיה במשך עשרות שנים אחד מכלי התקשורת החזותיים המרכזיים של החברה הישראלית: הכרזה.

התערוכה, באוצרותו של יובל סער, מציגה אוסף כרזות היסטוריות שנוצרו משנות ה־30 ועד שנות ה־50 של המאה הקודמת. לצד הכרזות יוצג גם וידאו־ארט חדש של רן סלווין, והחיבור בין החומרים ההיסטוריים לבין המבט העכשווי הופך את הביקור ליותר ממפגש עם עיצוב גרפי מן העבר.

כשהכרזה ביקשה לגרום לאנשים לפעול

הכרזות המוצגות ב״ארץ יושביה״ נולדו בתקופה שבה המילה ״התגייסות״ קיבלה משמעות רחבה. לא רק גיוס לצבא, אלא גם התנדבות, השתתפות ציבורית, מחאה, פעילות פוליטית ותחושת אחריות כלפי החברה והמדינה שבדרך.

באוסף ניתן למצוא סיסמאות הקוראות לפעולה ולמעורבות, לצד דימויים גרפיים שהפכו לחלק מהשפה החזותית של התקופה. הכרזות מציגות את האופן שבו מעצבים ואמנים השתמשו בצבע, בטיפוגרפיה ובדימוי כדי להעביר מסרים במהירות וליצור תחושת דחיפות אצל מי שעברו מולן ברחוב.

מאחורי הכרזות עומד אוסף ציונות 2000, הכולל יותר מ־1,000 כרזות ומתווים מקוריים שנוצרו לאורך המאה ה־20 ונאספו במשך השנים על ידי רוני דואק. בין המעצבים והיוצרים שעבודותיהם קשורות לעולם הכרזות באוסף נמצאים אוטה וליש, האחים שמיר, שמואל כץ ורודי דויטש דיין.

מהתגייסות למחאה – הסיפור שממשיך להדהד

אחד ההיבטים המעניינים בתערוכה הוא המתח שבין קריאה להתגייסות לבין קריאה למחאה. הכרזות אינן מספרות רק סיפור של בניית חברה, אלא גם משקפות מחלוקות וסוגיות ציבוריות שהעסיקו את החברה הישראלית לאורך השנים.

בין הנושאים שעולים מהן אפשר למצוא שאלות הנוגעות לגיוס חובה, יחסי דת ומדינה, סולידריות חברתית וכלכלית, זהות לאומית ודמותה של הדמוקרטיה. חלק מהדימויים, כמו אגרוף קמוץ המונף כלפי מעלה, הפכו עם השנים לסמלים חזותיים של מחאה ושל דרישה לשינוי.

וזו אולי אחת הסיבות שהמפגש עם הכרזות רלוונטי גם היום: הנושאים משתנים, השפה הגרפית משתנה, אבל שאלות על אחריות אזרחית, שייכות, שוויון וזהות ממשיכות להיות חלק מהשיח הישראלי.

מכותרת על הקיר למבט על החברה

הבחירה בשם ״ארץ יושביה״ אינה מקרית. התערוכה מבקשת להפנות את המבט מהרעיון המופשט של ״הארץ״ אל האנשים שחיים בה, פועלים בה ומשפיעים על דמותה. דרך הכרזות עולה תמונה של חברה שניסתה לא רק להתמודד עם המציאות, אלא גם לעצב אותה.

הכרזות מאפשרות לראות כיצד מסרים ציבוריים קיבלו צורה חזותית בתקופות שונות, וכיצד האמנות והעיצוב שימשו לא רק לקישוט המרחב אלא ככלים של תקשורת, שכנוע והנעת אנשים לפעולה.

גם המחאות מקבלות מקום

לצד הכרזות יוצג בתערוכה וידאו־ארט של רן סלווין, תחת אותו שם – ״ארץ יושביה״. העבודה חוזרת אל מחאות ומאבקים מרכזיים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, מחומרי ארכיון העוסקים במאבק בספר הלבן ועד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים ומחאות בנושאים חברתיים ופוליטיים מאוחרים יותר.

באמצעות חומרי הארכיון נוצר פסיפס של קולות, זהויות ומחלוקות. המבט הזה מציב את הכרזות ההיסטוריות בתוך רצף רחב יותר ומזכיר שהוויכוח על דמותה של החברה הישראלית אינו תופעה חדשה.

עבור המבקרים בתל אביב, מדובר גם בהזדמנות להכיר מבנה היסטורי פחות שגרתי. בית חנה ברודצקי, שבו תוצג התערוכה, הוא מבנה משנות ה־30 ששימש בעבר כקולנוע ״תמוז״, והוא אחד משלושת ״בתי חנה״ בתל אביב שבבעלותו של רוני דואק.

מה צריך לדעת?

הארץ דרך מי שחיים בה

בסופו של דבר, ״ארץ יושביה״ מבקשת להחזיר את תשומת הלב אל האדם – אל האזרח, היוצר, המפגין, המתנדב והאדם שבוחר לקחת חלק במרחב שבו הוא חי. דרך הכרזות של העבר והחומרים החזותיים של ההווה, התערוכה מציעה להתבונן מחדש במושגים של אחריות, שייכות ומעשה משותף.

התערוכה מוצגת לזמן קצר בלבד, ולכן מי שמתכננים ביקור במרכז תל אביב במהלך תקופת ראש השנה וחגי תשרי יכולים לשלב אותה במסלול תרבות עירוני ולפגוש מקרוב אוסף של דימויים שמספרים סיפור ישראלי דרך עיצוב, אמנות והיסטוריה.