המסעדה הסודית בניחוח לאדינו שהיא חלק בלתי נפרד מה-DNA של העיר

קולינריה | ירושלים | חוויה משפחתית | ביקורת | מגזין ישראלינג

ערב יום שישי הגיע, ואיתו הדיון השבועי הקבוע והמתיש של משפחת קליין. "הנסיך" רצה משהו אחד, וינצי התעקשה על אסייתי, מנומש הבית חיפש צמחוני מעניין. ההונגרי כמובן החזיק בדעה נחרצת משלו, ואני רק רציתי מקום עם נשמה ירושלמית אמיתית. כזה שלא מנסה להרשים, אלא פשוט להיות מה שהוא. אחרי לא מעט ויכוחים, הצעות נגדיות ורגע אחד שבו כמעט הזמנו סושי מחוסר ברירה, הגיעה ההחלטה הסופית: נוסעים ל"בארוד". לפעמים המקומות הטובים ביותר הם אלו שכבר הוכיחו את עצמם במשך שנים, ו"בארוד" היא בדיוק כזאת.

כבר בדרך לחצר פיינגולד התחיל להרגיש שאנחנו בכיוון הנכון. מי שמכיר את ירושלים יודע שיש מקומות שלא משנה כמה שנים יעברו, הם נשארים חלק בלתי נפרד מה-DNA של העיר. בארוד הוא בדיוק כזה. בר-מסעדה שפועל מאז 1995, אבל מרגיש כאילו היה שם תמיד. ברגע שנכנסנו לחצר, הרעש של מרכז העיר נשאר מאחור. הסמטאות הירושלמיות, האבנים והאווירה הייחודית של המקום יצרו תחושה כמעט אירופאית. בחרנו שולחן בחוץ, תחת האוויר הירושלמי הקריר של סוף השבוע. מסביבנו ישבו זוגות, קבוצות חברים ומשפחות שגם הם גילו מקום שנראה כאילו יצא מתקופה אחרת. בפנים, הקירות עמוסים כרזות, פריטי אספנות וסיפורים ירושלמיים קטנים. לא סתם אומרים שבארוד הוא סוג של מוזיאון חי. כאן כל פריט נראה כאילו יש לו סיפור משלו.

אבל עם כל הכבוד לאווירה, המשפחה שלי כבר התחילה לפתוח תפריטים. וכשמשפחת קליין פותחת תפריט, זה סימן שהחלק הרציני של הערב עומד להתחיל.

התפריט מספר את הסיפור של המקום

יש מסעדות שבהן התפריט נראה כאילו נבנה על ידי יועץ שיווק. בבארוד זה בדיוק הפוך. כאן מרגישים שמישהו כתב את המנות מתוך זיכרון. בעלת המקום, דניאלה לרר, בנתה לאורך השנים תפריט שמבוסס על טעמים של בית, על ירושלים של פעם ועל המטבחים שהשפיעו על העיר. כבר בקריאה הראשונה היה ברור שלא מדובר בעוד תפריט סטנדרטי. לצד מנות מוכרות מצאנו שמות, ריחות וטעמים שלא פוגשים בכל מקום. זה בדיוק מסוג המקומות שבהם אתה יודע שכדאי להגיע רעב.

הראשונות הגיעו והשולחן התמלא

התחלנו עם כמה מנות ראשונות לחלוקה. סלט איקרה עם בצל סגול, טחינה ירוקה עם ביצת חמינדוס מגורדת וקממבר חמה עם שום ושרי קונפי. כל מנה הביאה איתה אופי אחר לגמרי, אבל יחד הן יצרו שולחן שמזמין לחלוק, לטעום ולהעביר צלחות מצד לצד.

האיקרה הייתה עדינה ומדויקת, הטחינה הירוקה קיבלה עומק נהדר מהחמינדוס, והקממבר החמה נעלמה במהירות מחשידה. מי שמכיר ארוחות משפחתיות יודע שזה סימן טוב מאוד.

ואז הגיע הפסטליקוס. המאפה הספרדי המסורתי במילוי בשר וצנוברים, שמוגש עם ביצת חמינדוס, היה אחד הרגעים הזכורים של הערב. הבצק היה פריך, המילוי עשיר ומאוזן, וכל ביס הרגיש כמו חיבור בין מטבח ירושלמי, ספרדי ובלקני. את הפסטליקוס, אגב, מכינה דניאלה בעלת הבית בעצמה.

המשפחה שלי אמנם לא תמיד תמימת דעות, אבל במקרה של הפסטליקוס הייתה הסכמה נדירה. הצלחת התרוקנה במהירות, וכולם כבר התחילו לחשב אם כדאי להזמין עוד אחד.

בשלב הזה עוד לא ידענו שהכוכב הגדול של הערב עדיין לא הגיע לשולחן. וגם לא ידענו שההונגרי עומד לעבור מסע נוסטלגי קטן שיסתיים בהודעה משפחתית בקבוצת הוואטסאפ של כל הקליינים.

בין ירושלים למרכז אירופה

אחד הדברים שאני אוהבת בבארוד הוא חוסר הפחד להיות שונה. בזמן שחלק גדול מהמסעדות רצות אחרי טרנדים, כאן ממשיכים להגיש מנות שיש להן סיפור. אחת מהן הייתה מנת ההרינג עם תפוחי האדמה והמיונז. קלאסיקה אירופאית שהחזירה אותנו לרגע לבתי הקפה הישנים של פעם. זו לא מנה שמנסה להרשים בצילחות מתוחכם. היא פשוט טובה. הדג הכבוש היה נעים, תפוחי האדמה הוסיפו רכות והכול יחד התחבר למנה נוסטלגית ומדויקת. אפילו הילדים, שבדרך כלל מסתכלים בחשדנות על דגים כבושים, מצאו את עצמם טועמים.

אבל עם כל הכבוד לראשונות, היה ברור שהשולחן שלנו ממתין לעיקריות. ומנומש הבית כבר התחיל להסתכל לעבר המטבח כאילו הוא יכול לזרז את התהליך בכוח המחשבה.

המוסקה שהזכירה למה קלאסיקות לא נעלמות

כשמנת המוסקה הונחה על השולחן הבנתי מיד למה היא נשארה בתפריט כל כך הרבה שנים. שכבות נדיבות של בשר בבישול ארוך, חצילים רכים ורוטב בשמל עשיר יצרו מנה מנחמת ומלאת אופי. זו מנה שלא מנסה להיות קלה או עדינה. היא מגיעה בגאווה כמו שמוסקה צריכה להגיע, נדיבה, עשירה ומלאת טעמים. כל מי שטעם ממנה בשולחן מצא את עצמו חוזר לעוד ביס.

אבל הכוכב האמיתי של העיקריות היה דווקא האוסובוקו לבן ברוטב סיידר והדרים. כבר מהריח היה ברור שמדובר במנה שנבנתה בסבלנות. הבשר היה רך בצורה כמעט בלתי הגיונית, כזה שמתפרק במזלג בלי שום מאמץ. וינצי שלנו, שבתחילת הערב דרשה אסייתי, השתתקה לחלוטין מול הצלחת. מי שמכיר אותה יודע שזה כנראה המחמאה הכי גדולה שמנה יכולה לקבל.

גם הנסיך, שבדרך כלל עסוק בטלפון, התרכז בעיקר בצלחת שלו. יש רגעים שבהם אוכל טוב מצליח לעשות את מה שאף אחד אחר לא מצליח, להשתיק משפחה שלמה לכמה דקות.

האמת? זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הסתכלתי סביב השולחן והבנתי שכולנו נהנים באמת. בלי ויכוחים, בלי דיונים ובלי טלפונים. רק אוכל טוב, מוזיקה ברקע והאווירה הירושלמית הייחודית שבארוד יודע לייצר כבר יותר משלושים שנה.

ואז הגיע הקינוח. או יותר נכון – הגיעה המנה שבזכותה ההונגרי שלי שלף את הטלפון, פתח את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית והחליט שכל משפחת קליין המורחבת חייבת לדעת מה קורה כרגע בירושלים.

הרגע שבו ההונגרי השתתק

ואז הוא הגיע. הסוטלאץ'. למי שלא גדל בבית ספרדי, בלקני או טורקי, מדובר אולי בעוד קינוח אורז. אבל עבור ההונגרי זו מנה שיש בה הרבה יותר מסוכר, חלב וקינמון.

סוטלאץ' הוא זיכרון ילדות. טעם של בית. ריח של מטבח משפחתי. קינוח שמחזיר בשנייה אחת לשולחן האוכל של סבתא (מהצד הספרדי). כשהצלחת הונחה על השולחן, כמה כפיות ראשונות הספיקו כדי להבין שפגענו בול. המרקם היה קרמי ועדין, המתיקות מאוזנת, והתחושה הכללית הייתה של קינוח שנעשה מתוך כבוד למסורת ולא מתוך ניסיון להתחכם. אחרי עוד שתי כפיות הגיע הרגע הצפוי באמת. הטלפון נשלף, הזווית נבחרה בקפידה, התמונה צולמה ונשלחה מיד לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית המורחבת של הקליינים. סבתא בשמיים הייתה מאושרת. לא כל מנה זוכה לכבוד כזה. למעשה, מעט מאוד מנות זוכות לו.

התגובות לא איחרו להגיע. שאלות, קריאות התפעלות ובעיקר קנאה מצד בני המשפחה שלא ישבו איתנו באותו ערב בבארוד. זו הייתה חותמת האיכות הרשמית של הערב.

לא עוד מסעדה, אלא חלק מהעיר

בין כפית אחרונה של סוטלאץ' לעוגת השוקולד החמה שהגיעה אחריה, הסתכלתי סביב. על המשפחה שלי, על הסועדים בשולחנות הסמוכים, על החצר הירושלמית ועל הקירות שמספרים כמעט שלושים שנות פעילות. יש מקומות שאפשר למדוד לפי איכות האוכל שלהם. יש מקומות שמצטיינים באווירה. ויש מקומות נדירים שמצליחים לשלב את הכול יחד. בארוד הוא אחד מהם.