מהלב המדמם אל הלב החי רות דורית יעקובי חוזרת ליפו

יש אמנים שהיצירה שלהם מספרת את סיפור חייהם, ויש אמנים שהופכים את היצירה למסע בפני עצמו. אצל רות דורית יעקובי הגבול הזה כמעט נעלם. ״דרך הלב החי״ בגלריה אשכילה ביפו מציעה מבט ממוקד בתוך גוף היצירה הגדול שהותירה אחריה, ומשרטטת נתיב בין כאב לחיים, בין הגוף העייף לנשמה הגדולה ובין העולם הנראה לעין לבין רבדים נסתרים יותר. במרכז התערוכה עומד רעיון שהיא עצמה ניסחה לאורך השנים – לא להישאר בארץ המתים, אלא להעביר את עצמה ואת הצופים בדרך חזרה אל החיים.

תרבות בתל אביב | אמנות | תערוכות ביפו | מגזין ישראלינג

תערוכה שלא מנסה לספר את כל הסיפור

רות דורית יעקובי, אמנית, ציירת ומשוררת, הציגה במהלך חייה האמנותיים יותר מ־40 תערוכות יחיד והשתתפה ביותר מ־40 תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. היא הותירה אחריה מאות יצירות, כתבים, שירים וחפצים, אבל ״דרך הלב החי״ אינה מבקשת להיות תערוכת סיכום או להקיף את מלוא העיזבון.

להפך. התערוכה מציעה לבחור נתיב אחד מתוך גוף היצירה העצום הזה – נתיב שיעקובי עצמה סימנה במילים, בציורים ובמחשבות שלה. אוצר התערוכה איתי גבאי מבקש להציג את יעקובי לא רק כאמנית אלא כאישה שראתה ביצירה שליחות של ממש, דרך להוביל משהו מן האפלה אל האור.

לפי גישת התערוכה, יעקובי לא ראתה את יצירתה כסיפור ביוגרפי או כתהליך של שינוי סגנוני. היא תפסה אותה כמסע מתמשך בין עולמות – בין ארץ המתים לארץ החיים, בין הגוף העייף לנשמה הגדולה, ובין מה שאפשר לראות לבין מה שמבקש להתגלות מתחת לפני השטח.

הלב המדמם הופך ללב חי

אחד המפתחות להבנת התערוכה הוא דמותה של האישה ההולכת בדרך. בכתביה של יעקובי מופיעה שוב ושוב דמות שמתעוררת, לובשת ״גלימת אור״ ויוצאת למסע. היא נושאת איתה את זעקת העולם, אבל אינה נותנת לכאב לבלוע אותה.

הדרך הזו אינה בריחה מן הצער, אלא ניסיון לעבור דרכו. יעקובי ניסחה את הרעיון באופן ישיר כאשר כתבה שהשליחות שלה אינה להימהל במוות ולהיעלם בו, אלא להביא את הבשורה של החיים.

מכאן מגיע גם המעבר מן ״הלב המדמם״ אל ״הלב החי״. הלב, בתפיסה הזו, הוא לא רק מקום שבו הכאב מורגש, אלא איבר שממשיך להזרים חיים. הוא אוסף אליו את הפצע, אבל גם מחזיר לעולם צבע, תנועה, שירה וחיות.

כ־50 עבודות שנלקחו מתוך מאות

לתערוכה נבחרו כ־50 עבודות מתוך היקף יצירה גדול מאוד. הבחירה מאפשרת להציג מנעד של סגנונות וטכניקות, לצד חומרים שחוזרים לאורך השנים ביצירתה של יעקובי.

בין העבודות משולבים כתב, משפטים וקטעי שירה שלה, לצד דימויים ארכיטיפיים, פגאניים, שבטיים ושורשיים. מבחינה חומרית, היצירות נעות בין עולם גס וכבד לבין עדינות ושבריריות. יש בהן חומר רווי שכבות, בוץ, אבק ומשטחים מולחמים בלכה, שעווה או דבק, ולצדם אבקת פיגמנט, ענפים דקיקים וגוונים של כחול, זהב, אדום עז ותכלת.

הניגודים האלה חשובים גם לקריאה של התערוכה. מצד אחד יש חומריות כמעט פיזית, כבדה וגולמית. מצד שני מופיעים מרחבים עדינים, דמויות של אור, צבעים שקופים ותחושה של משהו שמבקש להשתחרר מתוך החומר.

עץ החיים בין שמים לארץ

אחד הדימויים המרכזיים החוזרים בעבודתה של יעקובי הוא עץ החיים. העץ אינו רק דימוי של טבע אלא מבנה של מעבר בין עולמות, בין שמים לארץ ובין הגוף לבין הנשמה.

יעקובי מתארת מדרש שבו הנשמות מגיעות בלילה לנוח על העץ, מקננות בו כציפורים, ובבוקר שבות אל הגוף. מבחינתה, עץ החיים הוא מקור החיים ומקור הנשמות המאירות במלבושי האור.

כך גם דמויות האור המרחפות ביצירה אינן מייצגות בהכרח רצון לעזוב את העולם. דווקא להפך. הן מבקשות לחבר בין הגוף העייף לנשמה הגדולה ולהכניס את האור לתוך החיים עצמם.

אמנות שנולדה בחוץ

הקשר של יעקובי לטבע אינו רעיוני בלבד. היא יצרה את עבודותיה מחוץ לסטודיו, בחצר הצופה אל גבעת טרשים ואל ואדי צחיח, על גבול המדבר. התנאים שבהם עבדה היו חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה.

לדבריה, היא לא יצרה בסטודיו אלא בחוץ, ואפשרה לגשם, לחום הכבד וליובש להשתתף בתהליך. גם חומרי העבודה הגיעו במידה רבה מן הסביבה הקרובה, והמדבר סיפק לה הן חומרים והן השראה.

הדבר מסביר במידה רבה את הנוכחות החזקה של חומר, אבק, אדמה, ענפים וטקסטורות בעבודות. הטבע אינו רק נושא שמצויר על הבד, אלא שותף פעיל בתהליך שבו היצירה נוצרת.

האוצר איתי גבאי רואה בה שליחות

איתי גבאי, אוצר התערוכה, מציב את עצמו מול היצירה של יעקובי בעמדה שאינה מסתפקת בהגדרה המקובלת של ״אמנית״. לדבריו, קשה לו לכנות אותה כך משום שהמילה עלולה לתחום ולצמצם את מה שראה בדרך העבודה שלה.

גבאי מתאר תחושה שמשהו גדול יותר הדריך אותה, ושיש ביצירה שלה תפקיד, שליחות ומטרה. מבחינתו, יעקובי מייצגת את האמן שמאמין בכל ליבו בכוחה של האמנות להשפיע ואף לרפא את העולם.

זו גם קריאה שמחברת בין האוצרות לבין הטקסטים של יעקובי עצמה. התערוכה אינה מבקשת רק להראות עבודות יפות או חשובות, אלא להציג את הדרך הפנימית שממנה הן נוצרו.

האמנית הישראלית שהציגה גם בוותיקן

רות דורית יעקובי נולדה בשנת 1952 וגדלה ביישוב ארבל המשקיף על הכנרת. לאורך שלושה עשורים זכתה במגוון פרסים, מענקים ואותות הוקרה, בהם פרס משרד החינוך, פרס מפעל הפיס לאמנות, פרס המועצה הקנדית לאמנות, פרס קרן אמריקה־ישראל לאמנות ופרס מישל קיקוין.

היא הציגה את עבודותיה במוזיאונים ובגלריות בישראל ובעולם, בין היתר במוזיאון ערד לאמנות, במוזיאון ישראל בירושלים, במשכן לאמנות בעין חרוד, במוזיאון לאמנות בהרצליה ובמוזיאון תל אביב לאמנות. בחו״ל הוצגו עבודותיה במוזיאונים וגלריות בגרמניה, קנדה, קוריאה הדרומית, ארצות הברית, צ׳ילה, אורוגוואי, מקסיקו, יפן, תאילנד, טייוואן, סין, סינגפור, פרו ועוד.

בשנת 2000 הציגה יעקובי בגלריה לאמנות של הוותיקן, ולפי החומרים לתערוכה היא הייתה הציירת הישראלית היחידה שהציגה שם עבודות.

יעקובי נפטרה ב־5 בנובמבר 2015 ממחלת הסרטן ונקברה במושב ארבל. ״דרך הלב החי״ מבקשת לקרוא מחדש את היצירה שהותירה אחריה לא דרך סוף חייה, אלא דרך המסע שהיא עצמה סימנה – מן החושך אל האור ומן הפצע אל האפשרות להמשיך לחיות וליצור.

מה צריך לדעת?

״דרך הלב החי״ אינה מנסה להחזיר את רות דורית יעקובי אל הבמה רק באמצעות הזיכרון. היא עושה משהו מעניין יותר – חוזרת אל המילים, החומרים והדימויים שהיא עצמה השאירה, ובונה מהם מסלול שמתחיל בלב המדמם ומבקש להגיע אל הלב החי. בתערוכה הזאת, האמנות אינה רק עדות למה שהיה אלא ניסיון מתמשך להזרים עוד חיים אל העולם