דף הבית » חופשה בתל אביב » תרבות בתל אביב » עדשה משלה במוזיאון: נשים ששברו את את תקרת המרתף

עדשה משלה במוזיאון: נשים ששברו את את תקרת המרתף

צלמות יהודיות בשנות ה-20 וה-30 שזכו להכרה מועטה עכשיו בתערוכה "20&20 – עדשה משלה". תערוכה שמפגישה דור חלוצות עם צלמות עכשוויות במוזיאון אנו

תערוכת 20&20 – עדשה משלה במוזיאון אנו, המוקדשת לצלמות יהודיות חלוצות, נפתחת ב-5 ביוני 2025 וכוללת דיאלוג בין דור הצלמות המובילות של המאה ה-20 לבין בנות זמננו. התערוכה מציגה יצירות ששואלות שאלות על גבולות אמנות, מציאות ודימוי, ומזמינה אותנו לבחון כיצד השפיעו הנשים הללו על תחום הצילום וכיצד הן ממשיכות להילחם גם היום בתקרת הזכוכית.

רחל פפו, ללא כותרת, תל אביב, ישראל, 2014. Rachel Papo, Untitled, Tel Aviv, Israel, 2014

ה'תיקון' במוזיאון אנו -20&20 עדשה משלה

במסורת היהודית, המונח "תיקון" מתאר פעולה הנוגעת במהות אלוהית ויכולה להתרחש בין אדם לחברו, לחברה או למקום. התערוכה "20&20 – עדשה משלה" נועדה לתקן עוול היסטורי שנעשה לנשים יהודיות שנסיבות חייהן גזלו מהן את ההכרה שהיו ראויות לה. מדובר בנשים ששברו את הגבולות החברתיים, ופרצו לעולם הצילום כדרך למימוש עצמי וליצירתיות.

קראו עוד>> הביוגרפיות של הצלמות-בתערוכה 20&20 – עדשה משלה

פרסום, אופנה וצילום חברתי – בתערוכה '20&20 עדשה משלה'

דור זה כלל נשים עצמאיות שיצרו סטודיות מצליחים והיו כלכלית עצמאיות ללא תמיכת גברים. הן הפכו את הצילום לאמנות נחשבת, פורצות דרך בתחומים כמו פרסום, אופנה וצילום חברתי. המצלמה הפכה בידיהן מכלי ללכידת פורטרטים פרטיים לכלי שמביא מסרים חברתיים ואמנותיים, ומציג את מי שלא היו להם קול ופנים קודם לכן.

מריל מייזלר, הטאץ האחרון של שונה ברוק, האוס אוף יס, בושוויק, ברוקלין, ניו יורק, ארהב, מאי 2022. Meryl Meisler, Shawnna Brook’s Final Touch, Hou

עליית הנאצים השמידה את פרץ ההצלחה – מוזיאון אנו

היוזמה נקטעה עם עליית הנאצים, שהשפיעה באופן חמור על הצלחתן של הצלמות. מלחמת העולם השנייה כמעט והשמידה את פרץ ההצלחה הנשית הזה. מי שניצלה מהשואה נאלצה לעזוב את הצלחתה כדי לשרוד, ורובן לא הצליחו לשחזר את הישגיהן בארצות המקלט. תרומתן לאמנות הצילום נשכחה ונשמטה מההכרה הציבורית.

הבשילה העת ל'תיקון' בין דורי

התערוכה מציגה דיאלוג בין-דורי בין צלמות חלוצות לבין צלמות עכשוויות, ומפגישה את דור הנשים ששברו דרך בתחומי הצילום עם אלו שממשיכות את דרכן כיום. ההתבוננות בעבודות משני הדורות מעוררת שאלות על מהות השינוי – מי "מאז" ומי מהיום, ומה הישן ומה החדש? ממרחק של כמעט מאה שנה, נשאלת השאלה אם הוסרו כל המחסומים, והאם תקרת הזכוכית ששלטה בעולם האמנות נשברה בסופו של דבר.

מיכל חלבין, אמה, 2019. Michal Chelbin, Emma, 2019

הצילומים של כל צמד צלמות מוצגים ביחד- האם תדעו להבחין?

התוצרים המרתקים מוצגים בתערוכה החדשה, הצילומים של כל צמד צלמות מוצגים יחד כך שקשה להבחין איזו תמונה צולמה במאה הקודמת ואיזו בנוכחית. עוד בתצוגה – סרטי וידאו שהופקו במיוחד לתערוכה במסע חובק עולם – ארה"ב, גרמניה, בריטניה, ישראל ועוד. בסרטים הצלמות העכשוויות מספרות על הצלמות החלוצות שבחרו, ומשתפות בתהליך יצירת הפרויקט תוך מתן זווית הסתכלותן האישית, נשית אומנותית. כמו כן, כוללת התערוכה מצלמות ייחודיות משנות ה-20 של המאה הקודמת.

הצלמות החלוצות שיצירותיהן יוצגו בתערוכה

טרודה פליישמן, ברטה ריידינגר, רקדנית, וינה, אוסטריה, 1929, באדיבות אוסף אוסטליכט, וינה, אוסטריה. Trude Fleischmann, Berta Reidinger, Dance

מוזיאון אנו 20&20 עדשה משלה – הצלמות העכשוויות שיצירותיהן יוצגו בתערוכה

פרטים – מוזיאון אנו עדשה משלה:

20&20 עדשה משלה- צלמות חלוצות ועכשוויות – מוזיאון העם היהודי

מתי: פתיחת התערוכה: 5 ביוני 2025 .
מועד נעילה: ינואר 2027

אוצרי התערוכה: מיכל הומינר ואסף גלאי

אוצרת משנה: רעיה ספיר

איפה: אנו – מוזיאון העם היהודי, קמפוס אוניברסיטת תל אביב
רחוב קלאוזנר 15, רמת אביב
הכניסה להולכי רגל משער 2 ברחוב קלאוזנר או משער 7 ברחוב חיים לבנון

חנייה: לכלי רכב בחניון המוזיאונים החדש, מול שער 2

לאתר התערוכה: https://www.anumuseum.org.il/he/lens-of-her-own/

טלפון: 03-5008080

אתר המוזיאו: Anumuseum.org.il/he

אטרקציות נוספות בתל אביב: אטרקציות בתל אביב – ישראךינג

מוזיאון אנו 20&20 עדשה משלה – ביוגרפיות צלמות-

רונה יפמן (נ. 1972) היא אמנית ישראלית המתגוררת בניו יורק. ביצירתה היא מרבה לעסוק בזהות, תוך התמקדות באנשים שהעצמי שלהם עבר שינויים משמעותיים. כמה מעבודותיה הידועות התמקדו באחיה, גיל, ותיעדו את השינוי המגדרי שלו מזכר לנקבה, ואת החזרה שלו לזהות זכרית. פרויקט בולט אחר שלה מציג את מירב-מרתה, ניצולת שואה טרנסג'נדרית בת שמונים. יפמן הציג תערוכות יחיד רבות בארה"ב, באירופה ובישראל, וזכתה בפרס ז'ראר לוי לצלם צעיר מטעם מוזיאון ישראל.
קלוד קאהון (1894–1954) הייתה אמנית צרפתייה, שעבודתה כללה צילום, כתיבה, פיסול ותיאטרון. היא זכתה לשבחים על הדיוקנאות העצמיים המבוימים שלה, שכללו יסודות סוריאליסטיים. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה חברה בקונטרה-אטאק – קולקטיב אנטי-פשיסטי של סופרים, אמנים ופועלים קומוניסטים – ובמהלך המלחמה ביצעה עם בת זוגה פעולות תעמולה מחתרתיות נגד הכיבוש הנאצי. קאהון הייתה ידועה במראה האנדרוגיני שלה, שקרא תיגר על הנורמות המגדריות של תקופתה. ב-2007 אצר דייוויד בואי תערוכה של עבודותיה בסמינר התיאולוגי הכללי בניו יורק.

ליזט מודל, קפה מטרופול, ניו יורק, ארהב, סביבות 1946, הגלריה הלאומית של קנדה, אוטאווה. Lisette Model, Café Metropole, New York, USA, ca. 1946, N

ליזט מודל (1901–1983) הייתה צלמת אוסטרית-אמריקאית שנודעה בצילומי הרחוב שלה, ובתוכם תמונות נועזות ולעתים קרובות פרובוקטיביות שהתמקדו בגיוון ובקשיחות של החיים העירוניים. ב-1938 היגרה לארה"ב, המשיכה בעבודתה בניו יורק והפכה למורה מוערכת לצילום. בין היתר חנכה מאורות צילום עתידיים דוגמת דיאן ארבוס.
מריל מייזלר (נ. 1951) היא צלמת אמריקאית הידועה בתצלומיה מחיי הלילה של העיר ניו יורק, ובכללם תיעוד של אתרים איקוניים דוגמת סטודיו 54, ובתיעוד השינויים המשמעותיים שחלו בבושוויק שבברוקלין משנות השבעים ואילך. היא פרסמה ארבעה ספרים: : A Tale of Two Cities: Disco Era Bushwick (2014), Purgatory & Paradise SASSY '70s Suburbia & The City (2015), New York PARADISE LOST: Bushwick Era Disco (2021) ו-Street Walker (2024). עבודותיה הוצגו בין היתר במוזיאון ברוקלין ובמוזיאון ויטני.
לוטה יעקובי (1896–1990) הייתה צלמת גרמנייה-אמריקאית, שצילמה דיוקנאות מרשימים של איקונות תרבותיות רבות במאה העשרים, ובכללן אמנים, סופרים ופוליטיקאים. עבודותיה מצטיינות בעומק ובדינמיות, ונודעו בזכות יכולתן ללכוד כביכול את לוז אישיותם של מושאי הצילום. יעקובי נמלטה מגרמניה הנאצית לארה"ב, שם התיישבה בניו יורק והמשיכה להשיא תרומה משמעותית לאמנות הצילום המודרני.
דבורה פיינגולד (נ. 1951) היא צלמת אמריקאית שזכתה לשבחים בזכות דיוקנאותיה הכנים והחשופים של איקונות תרבותיות. מאז שלהי שנות השבעים צילמה בין היתר אגדות ג'אז דוגמת צ'ט בייקר ומיילס דייוויס. היא שימשה בתפקיד הצלמת הראשונה בסגל המגזין "Musician", בניו יורק, ובמסגרת זו צילמה תמונות בלתי נשכחות של מדונה, פרינס ואמנים אחרים. עבודתה הוצגה גם במגזין "רולינג סטון", ב"ניו יורק טיימס" וב"טיים". זאת, נוסף על יותר ממאה תצלומים של סופרים שהתנוססו על כריכות ספריהם, כולל "The Audacity of Hope" מאת ברק אובמה.

חנה אלטמן, התנשלות, 2023. Hannah Altman, Molting, 2023

אדית טיודור-הארט (1908–1973) הייתה צלמת וצלמת-עיתונות אוסטרית-בריטית שנודעה בעבודתה התיעודית-חברתית, והאמינה בתוקף בצורך ברפורמה חברתית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלה באירופה ותיעדה גילויים של עוני ואי-שוויון, ולאחר מלחמת העולם השנייה התיישבה בבריטניה, שם המשיכה בעבודתה כצלמת – ולצד זאת שימשה סוכנת סובייטית סמויה בתחילת תקופת המלחמה הקרה, ולקחה חלק מרכזי בגיוסם של חברי "רשת קיימברידג'" המפורסמת.
אלינור קרוצ'י (נ. 1971) היא צלמת ישראלית-אמריקאית. בעבודותיה היא מתמקדת בחקירה אינטימית של משפחה, אמהוּת ומערכות יחסים. בשנת 1995, לאחר שסיימה את לימודיה בבצלאל, עברה לניו יורק. תצלומיה פורסמו בין היתר ב"ניו יורק טיימס" ובמגזין "ניו יורקר". לצד זאת פרסמה את המונוגרפיות "Closer", "Diary of a Dancer", "Mother", ו"Midlife". כיום היא מלמדת צילום בבית הספר לאמנויות חזותיות בניו יורק (SVA).
לוצ'יה מוהולי (1894–1989) הייתה צלמת וסופרת ילידת צ'כיה. היא תיעדה בקפידה את תוצרי האדריכלות והעיצוב בסגנון הבאוהאוס, ותצלומיה היו מרכזיים בעיצוב המורשת החזותית של אסתטיקת הבאוהאוס. עם זאת, חלק גדול מעבודתה יוחס בטעות לאחרים, כולל בן זוגה לאסלו מוהולי-נאג', שהיה אבי תנועת "הראייה החדשה" בצילום וסגן-המנהל של בית הספר באוהאוס. בשנים האחרונות זוכה של מוהולי לצילום המודרניסטי להכרה מאוחרת.

האלי פנסר, נשים מצריות מתוך הסדרה היהודים האחרונים במצרים, קהיר, מצרים, 1992. Hally Pancer, Egyptian Women from the series The Last Jews of Egypt, — האלי פנסר, נשים מצריות מתוך הסדרה היהודים האחרונים במצרים, קהיר, מצרים, 1992 – מוזיאון אנו עדשה משלה Hally Pancer, Egyptian Women from the series The Last Jews of Egypt,

ג'יל גרינברג (נ. 1967) היא צלמת אמריקאית ילידת קנדה, שנודעה בזכות תצלומי הדיוקן הייחודיים שלה, הכוללים גם מניפולציה דיגיטלית. בין היתר תיעדה את טילדה סווינטון, זואי סלדנה ופולינה פוריסקובה. תצלומיה הופיעו ב"טיים", ב"רולינג סטון" ובעיתונים חשובים אחרים. היא נודעה בין היתר בזכות סדרות התצלומים "דיוקנאות קופים", "דיוקנאות דובים" ו"ימי סוף" הפרובוקטיבית, שתצלומי הילדים הבוכים המופיעים בה פורשו כאמירה סביבתית-פוליטית נוקבת. היא פרסמה ארבעה ספרים. באחרון מביניהם שראה אור – "Horses" – היא קושרת בין היחס לסוסים ליחס לנשים. הפרויקט היצירתי המתמשך שלה הוא המשך לעבודת התזה שלה "האובייקט הנשי", העוסקת באופן שבו נשים מפנימים את המבט הגברי הפנאופטיקוני.
טרודה פליישמן (1895–1990) הייתה צלמת יהודייה-אוסטרית בולטת, שפעלה בעיקר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. היא זכתה לשבחים בזכות דיוקנאות אקספרסיביים של אמנים, סופרים ודמויות ציבוריות בולטות בווינה. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגרה לארה"ב, שם ניהלה קריירה מצליחה והנציחה את רוח התקופה באמצעות צילום אינטימי ודינמי.
האנה אלטמן (נ. 1995) היא צלמת אמריקאית המרבה לעסוק בנושאים שושלת, זיכרון, טקס וסיפור. לעתים קרובות היא משלבת בתצלומיה אלמנטים מהתרבות היהודית. אלטמן, בוגרת אוניברסיטת פוינט פארק ואוניברסיטת קומונוולת' בווירג'יניה, זכתה לראשית פרסומה בזכות סדרת התצלומים "וכל דבר נחמד" ("And Everything Nice") (2015). ביצירתה זו מתחה ביקורת על סטנדרטים של יופי נשי באמצעות החלפת נוזלי גוף בנצנצים. בפרויקטים אחרים שלה חקרה את הזיכרון והפולחן היהודיים. ספר התצלומים שלה "כוונה" ("Kavana") נמצא בין היתר באוספים הקבועים של ה-MoMA ושל מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

דורותי בוהם, איטליה, 1968, באדיבות עזבונה של דורותי בוהם. Dorothy Bohm, Italy, 1968, Courtesy of the Estate of Dorothy Bohm — דורותי בוהם, איטליה, 1968, באדיבות עזבונה של דורותי בוהם – מוזיאון אנו עדשה משלה. Dorothy Bohm, Italy, 1968, Courtesy of the Estate of Dorothy Bohm

איווה (אלזה ארנסטינה נוילנדר-סימון, 1900–1944) הייתה צלמת גרמנייה-יהודייה פורצת דרך, שצילומי האופנה והדיוקנאות שלה זיכו אותה בשבחים בתקופת רפובליקת ויימאר. היא פתחה סטודיו בברלין ב-1925 (שם העסיקה בין היתר את הלמוט ניוטון הצעיר, שעדיין נקרא אז הלמוט נוישטטר), זכתה להצלחה ניכרת והתנסתה בין היתר בטכניקות מתקדמות כמו פוטומונטאז' ובכתבות-צילום. עבודותיה פורסמו בין היתר בכתבי-העת "Die Dame" ו"Uhu". ב-1938, לאחר עליית הנאצים לשלטון, נסגר הסטודיו שלה. ארבע שנים לאחר מכן נעצרה בידי הגסטאפו, וככל הנראה מתה במחנה הריכוז מיידנק.
מיכל חלבין (נ. 1974) היא צלמת ישראלית הידועה בזכות צילומי הדיוקן מעוררי ההשראה שלה ובזכות עבודתה התיעודית. המונוגרפיה עטורת השבחים שלה "Strangely Familiar: Acrobats, Athletes and Other Traveling Troupes" (2008) זכתה בפרס הספר השנתי של Photo District News לשנת 2009. תצלומיה הופיעו בין היתר ב"ניו יורק טיימס", ב"ניו יורקר" וב"GQ", ומוצגים במוזיאונים מרכזיים ובכללם מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס (LACMA) ומוזיאון גטי בלוס אנג'לס.
מאדאם ד'אורה (1881–1963) שנולדה בשם דורה קלמוס, הייתה צלמת אוסטרית פורצת דרך שנודעה בצילומי דיוקן של איקונות תרבותיות, כמו גם בצילומי האופנה שלה. היא צילמה אגדות תרבות כמו גוסטב קלימט וקוקו שאנל, ועבדה עם מגזין "ווג" ועיתונים וכתבי-עת חשובים אחרים. היא שרדה את מלחמת העולם השנייה כפליטה. לאחר מכן הרבתה לעסוק באובדן ובחוסן, והייתה לאחת הצלמות המשפיעות של תקופתה.
איילין קווין (נ. 1947) היא אמנית מלוס אנג'לס הידועה בזכות עבודתה החדשנית בצילום, בווידיאו ובמיצבי מדיה מעורבת. יצירתה עוסקת רבות ביחסי הגומלין שבין נראטיב, בדיון ומציאות, ושואבת לעתים קרובות מתקשורת ההמונים ותולדות האמנות. היא החלה לפתח את סגנונה הייחודי בשנות השבעים, השתתפה בתערוכה המשפיעה "דור התמונות" (The Pictures generation), ויצרה דימויים אניגמטיים המאתגרים את הצופים לפרשם כסיפורים בעלי נראטיב פתוח. עד כה הציגה למעלה מארבעים תערוכות יחיד, כולל במוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס (LACMA) ובמוזיאון המרכז לאמנות עכשווית בסינסינטי.

איווה, ללא כותרת, דימוי פרסומי לקרם, 1937' אוסף ההיסטוריה והאמנות Alamy Stock Photo Yva, Untitled, Advertising image for Creme Mouson, 1937,History and — איווה, ללא כותרת, דימוי פרסומי לקרם, 1937' אוסף ההיסטוריה והאמנות – מוזיאון אנו עדשה משלה. Alamy Stock Photo Yva, Untitled, Advertising image for Creme Mouson, 1937,History and

אנה בירמן (1890–1933) הייתה צלמת גרמנייה, שהרבתה לתעד בעבודותיה החדשניות את הממד האינטימי של חיי היומיום, בין היתר בחיק המשפחה ובין כותלי הבית. תצלומיה אלה הפליאו להנכיח את העומק הרגשי של מושאי הצילום, במיוחד נשים וילדים, וכללו דימויים פואטיים מורכבים ועשויים בקפידה. לצד זאת הרבתה גם בצילומי תקריב של עצמים טבעיים, ונחשבה לפורצת דרך גם מבחינה טכנית. למרות מותה בטרם עת, הותירה אחריה גוף עבודות מעורר השראה.
סטייסי ארזו מהרפר (נ. ב-1977) היא אמנית איראנית-אמריקאית המתגוררת בניו יורק. בעבודות הצילום והווידיאו שלה היא חוקרת נושאים כמו קהילה, מקום ושייכות. ספר הצילומים שלה "הירח שייך לכולם" (2021) בוחן את חוויית ההגירה, והופיע ברשימת הספרים הטובים ביותר של Eye Photo לאותה שנה. היא בעלת תואר שני (מחקרי) בצילום מאוניברסיטת ניו סאות' ויילס, סידני, אוסטרליה, ומלמדת במרכז הבינלאומי לצילום ובבית הספר לאמנות חזותית (SVA) בניו יורק.
איימי טושט (נ. 1970) היא צלמת מברוקלין, הידועה בדיוקנאות הרחוב שבהם תיעדה את החיים העירוניים ואת הקשרים החברתיים הנרקמים בהם. עבודותיה הופיעו ב"ניו יורק טיימס" וב"גרדיאן", והוצגו בין היתר ב-MoMA-מוסקבה ובגלריה לייקה שבוורשה. המגזין "באזפיד" כינה אותה "מאסטרית של צילום רחוב בג'ונגל הבטון העמוס ביותר, העיר ניו יורק". היא גם אחת ממאה הצלמות שיצירותיהן הוצגו בספר "Women Street Photographers" (2021). ספרה השני, "Personal Ties: Bed-Stuy, Brooklyn" (2022), היה מועמד לפרס לוסי לספר צילום, ונמנה עם חמישים הספרים המובילים בתוכנית "מסה קריטית" מבית Photolucida לשנת 2021.
אווה בשניה (1910–2003) הייתה צלמת הונגרייה-הולנדית וחברה בתנועת הצילום החדש. היא נולדה בבודפשט. ב-1930 עברה לברלין, שם עבדה במשך תקופה קצרה עבור צלם האופנה רנה ארלה וצלם העיתונות פטר ולר, וב-1931 פתחה סטודיו משלה. שנה לאחר מכן, לנוכח איום הנאציזם עברה לאמסטרדם. שנה לאחר מכן הציגה בהולנד תערוכת יחיד שביססה את המוניטין שלה וזיכתה אותה בהזמנות של צילומי עיתונות, צילומי דיוקן וצילומי אדריכלות. בתקופת הכיבוש הגרמני של הולנד הסתתרה. מאוחר יותר, בשנות השבעים של המאה העשרים, הייתה לפעילה בתנועה הפמיניסטית, קראה לשוויון זכויות ותיעדה הפגנות בנושא.
ליזלוטה גרז'בינה (1908–1994) הייתה צלמת ילידת גרמניה – ולאחר עלייתה ארצה ב-1934, דמות מפתח בצילום הישראלי. יצירתה, המאופיינת בהשפעות מודרניסטיות, לכדה את הרוח החלוצית של החברה הישראלית המוקדמת. בין היתר תיעדה את הפיתוח העירוני ואת חיי הקיבוץ. יצירותיה הן עדות לתקופה מכוננת, ומשלבות חדשנות אמנותית וריאליזם תיעודי.
ורדי כהנא (נ. 1959) היא צלמת ישראלית עטורת פרסים, הידועה בדיוקנאות המרהיבים שבהם לכדה את המורכבות של החברה הישראלית. עם הפרויקטים הבולטים שלה ניתן למנות את "משפחה אחת", המציג את הרקע המגוון של משפחתה המורחבת, ואת "דיוקן ישראלי", המציע מבט אינטימי על חייהם של ישראלים שונים. עבודותיה הוצגו ברחבי העולם, בין היתר במוזיאון תל אביב לאמנות ובמוזיאון היהודי בברלין. בשנת 2019 זכתה בפרס מפעל חיים לצילום מטעם מוזיאון ישראל בירושלים.
יוליה פירוט (1908–2000) הייתה צלמת ילידת פולין, שנודעה בתיעוד כמה מן האירועים ההיסטוריים המרכזיים של אמצע המאה העשרים. במהלך מלחמת העולם השנייה לקחה חלק בפעולתה של המחתרת הצרפתית במרסיי, והנציחה לוחמי מחתרת רבים ואת שחרור העיר. לאחר המלחמה חזרה לפולין, שם הנציחה בצילום נוקב את תוצאות הפוגרום בקיילצה ב-1946. עבודותיה העידו על הסבל האנושי, אך העלו על נס גם את החוסן והנחישות האנושיים. הן הוצגו ברחבי העולם, בין היתר באנדרטת השואה בפריז.
אבישג שאר-ישוב (נ. 1990) היא צלמת עיתונות ודוקומנטרית ישראלית. עבודותיה לוכדות את מהותה של ישראל המודרנית, ומעידות על מורכבות היחסים שבין המסורתי והעכשווי. היא החלה את דרכה המקצועית בגיל 19, וצילמה עבור כלי תקשורת מרכזיים כמו "הארץ" ו"ישראל היום". עבודתה כוללת הן צילומי דיוקן פוליטיים והן צילומי רגעים משפחתיים אינטימיים. לצד עבודתה כצלמת היא אוצרת של הפרויקט הקולינרי "עוגלשבת". בשנת 2023 פרסמה את ספר האמנות "אסופה".

בין נוסטלגיה לונטאג' בחיפה – או סתם שמאטע

לו לנדואר (1897–1991), ילידת גרמניה, הייתה לצלמת חשובה ולמורה שהשפיעה רבות על תחום הצילום בישראל. היא עלתה ארצה ב-1933, לאחר לימודים בברלין ובמינכן, ותיעדה את האדריכלות ואת חיי היומיום בארץ עבור הקרן הקיימת לישראל ועבור כתבי עת כמו "Jüdische Rundschau". בשנים 1942–1948 לימדה צילום באקדמיה בצלאל. מאוחר יותר עקרה לארה"ב, שם המשיכה את דרכה המקצועית. בערוב ימיה עברה לשווייץ.
נועה צדקה (נ. 1967) היא צלמת ישראלית בעלת תואר ראשון בצילום מבצלאל (1995) ותואר שני מרייקסאקדמי שבאמסטרדם (1998). עבודתה מתמקדת בחומרים אוטוביוגרפיים, ועושה שימוש במצלמות פילם. ספרה "המעבר בתעלות הדמע תקין" (2009) מתחקה אחר עשור בחייה, ומשלוב תצלומים וטקסטים. ספרה "האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא: כרוניקה של מחלקה לצילום" (2019) סוקר את תולדותיה של המחלקה לצילום בבצלאל. צדקה זכתה בכמה פרסים, ביניהם פרס האמן הצעיר (2001), פרס שרת התרבות בתחום האמנות הפלסטית (2011) ופרס לנדאו לאמנית בתחום הצילום (2022).
גרטה שטרן ( 1999-1904) הייתה צלמת יהודייה-גרמנייה. לאחר שלמדה אמנות גרפית בשטוטגרט החליטה להתמקד בצילום והייתה תלמידתו של הצלם הנודע ולטר פטרהנס, תחילה באופן פרטי ולאחר מכן בסטודיו הצילום של בית הספר באוהאוס. בשנת 1930 הקימה עם הצלמת אלן אאורבך את סטודיו רינגל+פיט הברלינאי. עבודתן המשותפת והאוונגרדית של השתיים שילבה אסתטיקה מודרניסטית ואלמנטים סוריאליסטיים, וזכתה להצלחה ולהערכה. בימי המלחמה נמלטה שטרן לבריטניה, ומאוחר יותר התיישבה בארגנטינה. היא נודעה בין היתר בעבודות הפוטומונטאז' החדשניות והסוריאליסטיות שלה, ובכללן גם הסדרה המפורסמת "החלומות".
רחל פפו (נ. 1970) היא צלמת ישראלית-אמריקאית עטורת פרסים, הידועה בתיעוד נושאים אישיים וחברתיים. היא נולדה בארה"ב וגדלה בישראל, שירתה כצלמת בחיל האוויר ומאוחר יותר קיבלה תואר ראשון מאוניברסיטת אוהיו סטייט ותואר שני מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. עם הפרויקטים שלה ניתן למנות את "מספר אישי 3817131", שבו תיעדה חיילות ישראליות, ואת "חינוך ביתי", העוסק בחינוך הביתי בארה"ב. עבודותיה הוצגו בלמעלה מעשרים מדינות ברחבי העולם, ופורסמו גם במגזינים דוגמת ה"ניו יורק טיימס", "לה מונד", "פייננשל טיימס", ה"גרדיאן" ו"נשיונל ג'יאוגרפיק".
דורותי בוהם (1924–2023) הייתה צלמת בריטית ילידת גרמניה, שהתפרסמה בזכות תצלומי הרחוב שלה, ובזכות היותה אחת מחלוצות תצלומי הצבע. ב-1939 נמלטה מגרמניה הנאצית, התיישבה באנגליה ופתחה סטודיו מצליח לצילומי דיוקן במנצ'סטר. בשנות החמישים החלה לעסוק בצילום רחוב, ותיעדה רגעים של כנות וישירות בלונדון, בפריז ובערים אחרות. הצילום ההומניסטי של בוהם התמקד בחיי היומיום ובדקויות של האינטראקציה האנושית. בשנת 1971 ייסדה את גלריית הצלמים בלונדון, וב-2009 נבחרה לעמיתת כבוד של האגודה המלכותית לצילום.

אטרקציות מעניינות בארץ – קראו עוד >>

האלי פנסר (נ. 1961) היא צלמת אמריקאית, הרואה בצילום כלי לשינוי חברתי. לאחר שקיבלה את התואר השני שלה מאוניברסיטת ייל, עלתה לישראל ולימדה צילום בבצלאל ובבתי ספר אחרים. בזמן מגוריה בישראל קיימה כמה פרויקטים תיעודיים, ובהם "טרילוגיית ארץ הקודש" ("כמה ערבים וכמה יהודים", "הגולן" ו"מעבר לגבולות"), שבו ביקשה לחקור את המורכבות של החברה הישראלית. ב-2001 עברה לפריז, שם המשיכה לעסוק בצילום ולימדה ב-Sciences Po, בבית הספר הגבוה לאמנות ועיצוב באמיין, ובמוסדות אחרים. עבודותיה הוצגו ברחבי העולם, בין היתר ב-MoMa בניו יורק ובמוזיאון ישראל בירושלים.
גייל אלברט האלאבן (נ. 1970) היא צלמת אמריקאית שתצלומי הצבע הגדולים שלה בוחנים את המציאות האורבנית ואת המציצנות שטבועה בה, כמו גם את יחסי הגומלין בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי. הסדרה עטורת השבחים שלה "Out My Window" לוכדת סצנות אינטימיות ומבוימות של אנשים בבתיהם כשם שהן נשקפות מבניינים סמוכים. עבודותיה הוצגו ברחבי העולם, פורסמו ב"ניו יורק טיימס" וב"ניו יורקר", וביססו את המוניטין שלה כצלמת עכשווית מובילה.

עוד צלמות שמציגות במוזיאון אנו – תערוכת עדשה משלה

מריה אוסטריה (1915–1975) הייתה צלמת אוסטרית-הולנדית ילידת צ'כיה. בראשית דרכה הייתה צלמת עצמאית בווינה, ושאבה השראה מאמני שמאל ומקבוצות תיאטרון אוונגרדיות. ב-1937 נמלטה להולנד מפני האנטישמיות הגוברת באוסטריה. במהלך מלחמת העולם השנייה לקחה חלק בפעולות המחתרת ההולנדית, וזייפה תעודות זהות. לאחר המלחמה הקימה את סוכנות הצילום Particam Pictures, וצילמה בין היתר תצלומים איקוניים של מקום המסתור של אנה פרנק יחד עם בעלה, פיטר יונקר, שאותו לימדה צילום כשהסתתרו יחד בעליית גג באמסטרדם בימי הכיבוש הנאצי. כיום קרוי על שמה מכון מריה אוסטריה באמסטרדם, המשמש בית ללמעלה מחמישים ארכיונים של צלמים הולנדים.
ליליה גוהר (1908–2002) הייתה צלמת ומוזיקאית בריטית ילידת קייב, אשר למדה מוזיקה בברלין. ב-1933 נמלטה עם בעלה מגרמניה הנאצית והיגרה ללונדון, שם השתלבה בסצנת התרבות ופתחה סטודיו משלה. תשוקתה למוזיקה הובילה אותה להרבות בצילום של מוזיקאים ומלחינים בולטים, ובכללם איגור סטרווינסקי וז'קלין דו פרה. עבודותיה הופיעו ב"ג'ואיש כרוניקל", ב"פיקצ'ר פוסט" וב"אובזרבר". במהלך ביקור בישראל ב-1951 צילמה גוהר מנהיגים פוליטיים, אינטלקטואלים וקהילות של יהודי תימן.
נעמי האריס (נ. 1973) היא צלמת קנדית, הידועה בתיעוד אינטימי של תת-תרבויות וקהילות. הפרויקטים הבולטים שלה כוללים את "הדון הול", המתעד את ציפורי השלג האחרונות שנותרו במלון במיאמי ביץ', את "אמריקה מתנדנדת", החוקר את תופעת הלייפסטייל, ואת "EUSA", העוסק בהומוגניזציה של תרבויות אירופיות ואמריקאיות בעקבות הגלובליזציה. עבודותיה הוצגו ברחבי העולם, ומציעות נקודת מבט רב-רובדית על זהויות תרבותיות ונורמות חברתיות. כיום, לאחר שעסקה בצילום תיעודי במשך למעלה מעשרים שנה, האריס עוסקת גם בקדרות, ביצירות בטכניקה מעורבת, ובאמנות מיצב ומיצג.
גרטי דויטש (1908–1979) הייתה צלמת בריטית ילידת אוסטריה, שנודעה בצילומי עיתונות ובצילומי דיוקן. לאחר שלמדה בבית הספר לאמנות בווינה, היא נמלטה מציפורני הנאצים והגיעה ללונדון ב-1936. ב-1938 הייתה לצלמת הראשונה בכתב-העת החשוב "פיקצ'ר פוסט ", שפרסם למעלה משישים מכתבות הצילום שלה על מוזיקה, אמנויות וסוגיות חברתיות בבריטניה ומחוצה לה. דויטש תיעדה בין היתר את הגעתם של ילדי פליטים יהודים בקינדרטרנספורט ללונדון לפני מלחמת העולם השנייה, וזכתה לשבחים רבים על עבודתה.

במוזיאון אנו – תערוכת עדשה משלה – "עשרים צלמות חלוצות מתחילת המאה הקודמת ועשרים צלמות יהודיות עכשוויות…"

קתרין ואל (נ. 1970) היא אמנית קונספטואלית בינלאומית הפועלת בתחומי הצילום, הקולנוע והפרפורמנס. היא ילידת קלן, גרמניה, ובעלת תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות בקאסל ותואר שני מן האקדמיה לאמנויות המדיה בקלן. בעבודתה היא מרבה לעסוק בסוגיית הזמן וההיסטוריה, וכן במקומן של נשים במערכות תרבותיות ופוליטיות שונות – ובכלל זה תרומתן להיסטוריה של הפילוסופיה. בשנת 2024 הייתה ואל לאמנית היחידה שהוזמנה לקונגרס העולמי לפילוסופיה ברומא, שם יזמה את הקמתו של חדר הפילוסופיה: מרחב לדיון בין-תחומי פתוח, שהציג גם תערוכה יומית מתחלפת. הפרויקט שלה "Light Matters – An Iconography of Women Confronting the Dark" הוצג בדוקומנטה 15 בקאסל, ועבודתה "זיכרון חי", העוסקת בניצולי שואה, הוצגה בספריית וינר בלונדון.
לורה קריגר (1914–2009) הייתה צלמת ולוחמת מחתרת יהודייה-גרמנייה. היא תיעדה את אירופה בימים שלפני מלחמת העולם השנייה, עקרה ממולדתה לאחר עליית הנאצים ולמדה צילום בלונדון ובפריז – ובימי הכיבוש הגרמני של צרפת נכלאה במחנה מעצר, שממנו הצליחה להימלט בעזרת מסמכים מזויפים. לאחר שהגיעה לארה"ב בדרך-לא-דרך הרבתה לצלם דיוקנאות של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים גולים. לאחר המלחמה חזרה עם משפחתה לגרמניה המזרחית. בתקופה זו זנחה את הצילום בשל בעיות בריאותיות, והחלה לתרגם ספרות. בין היתר תרגמה לגרמנית את "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו ואת "הרפתקאותיו של טום סויר" ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" מאת מארק טוויין.
לולי קנטור (נ. 1952) היא צלמת ישראלית-אמריקאית ילידת צרפת, החוקרת את הזהות וההיסטוריה היהודית. ספרה "מעבר ליער: נוכחות יהודית במזרח אירופה 2004–2012" (2014) מתעד קהילות יהודיות בפולין ובאוקראינה. "קרא לי לולה", פרויקט שבמרכזו עומדים חייה ומורשתה של אמה, עוסק בנושאים של זיכרון ואובדן. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות ומוחזקות באוספים יוקרתיים, בין היתר במוזיאון לאמנויות ביוסטון ובמוזיאון היהודי בגליציה. תצלומיה משלבים נראטיב אישי עם הקשרים תרבותיים רחבים.
ג'יזל פרוינד (1908–2000) הייתה צלמת וסוציולוגית יהודייה-צרפתייה ילידת גרמניה. לאחר שנמלטה ממולדתה עקב רדיפות הנאצים למדה בסורבון שבפריז, ופיתחה סגנון ייחודי שבמרכזו צילומי דיוקן פסיכולוגיים עזי מבע, המעידים על שילוב של זיקה אנושית ורגישות היסטורית. היא תיעדה כמה מן האיקונות האינטלקטואליות והתרבותיות המרכזיות של המאה העשרים, ובכללן וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס ואנדרה מולרו. בימי מלחמת העולם השנייה גלתה מצרפת ותיעדה גם את הנופים החברתיים והפוליטיים של אמריקה הלטינית.
ג'יליאן לאוב (נ. 1975) היא צלמת יהודייה-אמריקאית החוקרת נושאים של זהות, גזע ומשפחה, ועסוקה בנראטיבים חזותיים אישיים – נושא שעמד גם במרכז התואר שלה באמנות חזותית. עבודתה כוללת בין היתר את הפרויקט "טקסים דרומיים", הבוחן גזענות ואי-שוויון בדרום אמריקה, וכן תיעוד אינטימי של משפחתה שלה, המשלב את האישי עם הפוליטי. ביצירותיה ניכר המתח בין מסורת לשינוי, ולצדו השאיפה לדיאלוג עמוק באשר לחוויה האנושית.