ביקורת: "הערת שוליים" של הבימה היא הצגה שאסור לפספס

<

תרבות | תיאטרון | ביקורת | הבימה |
מגזין ישראלינג

יש מחזות שאתה מגיע אליהם עם ציפיות גבוהות, ויש כאלה שאתה גם קצת חושש מהם. כשצוות ישראלינג התיישב באולם לצפות ב"הערת שוליים" של תיאטרון הבימה, התחושה הייתה מעורבת. מצד אחד מדובר בעיבוד בימתי לאחד הסרטים הישראליים המוערכים בכל הזמנים, סרטו עטור הפרסים של יוסף סידר שהיה מועמד לאוסקר וזכה להצלחה עצומה בארץ ובעולם. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שהעלילה עוסקת בחוקרי תלמוד, פילולוגיה ומחקר אקדמי – נושא שעל הנייר נשמע רחוק מאוד מהגדרה של בילוי תיאטרלי סוחף.

לשמחתנו, החשש הזה התפוגג כמעט מיד. כבר מהרגעים הראשונים מתברר שלא מדובר במחזה על מחקר אקדמי, אלא בדרמה אנושית חדה, שנונה, מצחיקה לפרקים ובעיקר מרגשת. מאחורי הספרים, הציטוטים והמאבקים על פרס ישראל מסתתר סיפור אוניברסלי על אבות ובנים, קנאה, אגו, אהבה והמחיר שמשלמים כשנותנים לקריירה להשתלט על החיים.

מסרט עטור פרסים אל הבמה הגדולה

העלילה נשארת נאמנה למקור ומגוללת את סיפורם של פרופ' אליעזר שקולניק ובנו פרופ' אוריאל שקולניק – שני חוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית, שכל אחד מהם מייצג עולם אחר לחלוטין. האב הוא חוקר קפדן, מסוגר ומבריק, שהקדיש את חייו למחקר אחד גדול אך נותר בצל. הבן, לעומתו, הפך לכוכב האקדמיה, זוכה להכרה ציבורית ומצליח בדיוק במקום שבו אביו חש שנכשל.

נקודת המפנה מגיעה כאשר שיחת טלפון אחת משנה את חיי המשפחה. טעות אנוש בוועדת פרס ישראל מציתה שרשרת של דילמות מוסריות, מאבקי אגו וסודות, שהופכים את הסיפור לדרמה פסיכולוגית מרתקת הרבה יותר משהוא נראה בתחילה.

כשהאקדמיה הופכת לדרמה משפחתית

מי שחושש שמחזה העוסק בחוקרי תלמוד יהיה עמוס במונחים אקדמיים וירחיק את הקהל, צפוי להיות מופתע. אמנם עולם המחקר משמש רקע מרכזי, אך בפועל הוא בעיקר כלי להצגת מערכת יחסים מורכבת בין אב לבנו. ככל שהעלילה מתקדמת, ברור שהדיון אינו עוסק בפרס ישראל או במחקר פילולוגי, אלא בצורך האנושי בהכרה, בגאווה ובאהבה.

דווקא משום שהמחזה אינו מנסה להסביר את עולם האקדמיה לעומק, הוא מצליח להיות נגיש גם למי שמעולם לא פתח ספר תלמוד. הדיאלוגים חדים, הקצב מהיר, ובכל פעם שנדמה שהעלילה עומדת להאט, מגיעה תפנית חדשה שמחזירה את המתח לקדמת הבמה.

זו אינה הצגה על תלמוד. זו הצגה על משפחה, אגו, הצלחה והמחיר שאנשים מוכנים לשלם כדי לזכות בהכרה.

השאלות שממשיכות להדהד גם אחרי שיורד המסך

אחד ההישגים הגדולים של ההפקה הוא בכך שהיא אינה מספקת תשובות חד-משמעיות. במקום לבחור צד ברור, היא מציבה בפני הקהל שורה של דילמות שכל אחד יכול למצוא בהן את עצמו. האם הצלחה מקצועית באמת שווה את המחיר המשפחתי? האם ילדים חייבים להגשים את חלומות הוריהם, או דווקא להשתחרר מהם? ועד כמה אדם מוכן להקריב את עצמו כדי לשמור על כבודו של אדם אחר?

הרגע שבו אוריאל נדרש לבחור בין האמת לבין שלמות משפחתו הוא אחד הרגעים החזקים ביותר בהצגה. גם כאשר נדמה שההחלטה כבר התקבלה, המחזה ממשיך להפתיע ומציג שכבות נוספות של מורכבות, אשמה ואנושיות.

בימוי מדויק שמצליח להמציא את הסרט מחדש

העיבוד הבימתי, המבוסס על מחזה מאת נגה אשכנזי ובבימויו של משה קפטן, אינו מנסה להתחרות בסרט אלא ליצור יצירה עצמאית. במקום להעתיק סצנות מוכרות, הוא משתמש בכלים תיאטרליים כדי לבנות שפה חדשה. הקרנות הווידאו של אריק אביגדור משתלבות באופן טבעי עם התפאורה רחבת הממדים של אדם קלר, והספרייה הענקית שעל הבמה הופכת כמעט לדמות נוספת במחזה.

גם התאורה והמוזיקה משרתות היטב את הדרמה. הן אינן משתלטות על ההתרחשות, אלא מדגישות את הרגעים השקטים והמתוחים, ומצליחות להעביר את תחושת הבדידות, התחרות והלחץ שמלווים את הדמויות לאורך כל הדרך.

תוספות שמעשירות את הסיפור המוכר

גם מי שראה את הסרט יגלה שהגרסה הבימתית אינה מסתפקת בשחזור העלילה. להפך, היא מרחיבה את עולמן של הדמויות ומעניקה מקום לסיפורים שנשארו בעבר ברקע. אחת התוספות המוצלחות ביותר היא הפרולוג, שבו אנו פוגשים את אוריאל בילדותו ומבינים כיצד הערה קטנה של אביו מלווה אותו במשך שנים. זוהי תוספת קצרה, אך היא מעניקה משמעות חדשה כמעט לכל מערכת היחסים בין השניים.

גם הדמויות הנשיות זוכות כאן לנפח משמעותי יותר. יהודית, אם המשפחה, אינה רק דמות תומכת אלא אישה שנאלצה לוותר על שאיפותיה האישיות כדי להחזיק את התא המשפחתי. דקלה, אשתו של אוריאל, הופכת לקול השקול שמביט מבחוץ על מלחמת האגו הגברית, בעוד הנכדה דבורי מעניקה מבט רענן של דור חדש שמבקש לבחור דרך אחרת.

העיבוד הבימתי לא רק מכבד את הסרט המקורי – הוא מצליח להוסיף לו שכבות חדשות שמעשירות את הסיפור ואת הדמויות.

תצוגת משחק מרשימה לכל אורך הדרך

הכוח הגדול ביותר של ההפקה טמון בצוות השחקנים. אריה צ'רנר מגלם את פרופ' אליעזר שקולניק בעוצמה שקטה ומדויקת. הוא מצליח לעורר בקהל בו-זמנית חמלה, כעס והבנה, והופך דמות שעלולה הייתה להישאר מרוחקת לדמות אנושית ומלאת סתירות.

מולו ניצב יפתח קליין (או צחי הלוי, בהתאם למועד ההצגה) בתפקיד אוריאל, ומציג משחק מאופק, רגיש ומלא ניואנסים. מערכת היחסים בין השניים היא הלב הפועם של המחזה, והכימיה ביניהם מורגשת כמעט בכל רגע על הבמה.

גם יגאל נאור כפרופ' יהודה גרוסמן, לצד גילת אנקורי או ליאת גורן, ריקי בליך או מלי לוי ושאר חברי האנסמבל, משלימים הפקה שבה כמעט אין חוליה חלשה. כל דמות, גם אם מופיעה לזמן קצר, מקבלת מקום ברור ומשמעותי בתוך הסיפור.

אם נסתכל על התמונה הרחבה

מעטות ההצגות שמצליחות לקחת סרט ישראלי איקוני ולהעניק לו חיים חדשים על הבמה. "הערת שוליים" של תיאטרון הבימה עושה זאת בהצלחה מרשימה. היא מצליחה להיות אינטליגנטית מבלי להכביד, מצחיקה מבלי להפוך לקומדיה, ובעיקר אנושית מאוד. גם מי שמכיר היטב את הסרט ימצא כאן רבדים חדשים, ואילו מי שלא צפה בו ייהנה מדרמה משפחתית מרתקת שעומדת לחלוטין בפני עצמה. מבחינת צוות ישראלינג, זו אחת מהפקות התיאטרון המרשימות והשלמות שניתן לראות השנה.

בשורה התחתונה: "הערת שוליים" היא דוגמה מצוינת לכך שעיבוד בימתי יכול לא רק לכבד את חומר המקור אלא גם להעשיר אותו. בזכות משחק מצוין, בימוי מוקפד וטקסט חד, מתקבלת הצגה אינטליגנטית, מרגשת ומלאת הומור, שמצליחה לדבר גם אל מי שאין לו שום קשר לעולם האקדמיה. צוות ישראלינג ממליץ עליה בחום לכל מי שמחפש ערב תיאטרון איכותי באמת.